תיקון עירובי עיירות בהלכה ובמשנת הרבי
הרב לוי קפלן
רב בשכונה
מצוה גדולה לתקן עירובין
א) הלכה רווחת היא בישראל "מצוה[1] לחזור אחר עירובי חצרות" (שו"ע (ושו"ע אדה"ז) או"ח סי' שסו סי"ג (סי"ח)) ו"מצוה לחזר אחר שיתופי מבואות" (שם סי' שצה ס"א) "כמו אחר עירובי חצרות" (שו"ע אדה"ז שם) – והוא (כולל) מה שנקרא בימינו 'עירובי עיירות', וכמבואר (גם) מתשובות הגאונים והראשונים (הובאו דבריהם לקמן).
גם בשו"ת 'חתם סופר' (או"ח סי' צט - הובא לקמן) מבואר בפירוש שמצוה זו כוללת גם תיקוני לחי וקורה למבואות וצורות הפתח לעירובי עיירות.
ואף שהוא "מצוה דרבנן" (לשון הלבוש או"ח סי' שסו שם) ליכא מידי דלא רמיזא (עכ"פ) באורייתא דמשה, וכדאיתא במדרש 'פסיקתא זוטרתא' על הכתוב (שמות טז, ה) "והי' ביום השישי והכינו את אשר יביאו", "את אשר יאכלו לא נאמר, אלא את אשר יביאו, מיכן לעירובי חצרות מן התורה[2], שיערב אדם מערב שבת בפת או בשום מאכל, כדי שיטלטל מבית לבית ומחצר לחצר".
ובמדרש 'שכל טוב' על הכתוב (שם) איתא: ורבותינו דרשו והי' ביום הששי והכינו את אשר יביאו, את אשר יאכלו לא נאמר, אלא את אשר יביאו, כלומר יכינו ביום הששי במבואות ובחצרות תיקוני לחיים וקורות וצורות פתחים ועירובים ושיתופים להתיר להם את אשר יביאו ביום השבת מרשות לרשות, עכ"ל המדרש.
ומדברי המדרש מבואר שמצוה היא לא רק לתקן 'עירוב' ו'שיתוף', כי אם גם לתקן את כל הדברים הנצרכים כדי להתיר הטלטול מרשות לרשות כולל צורות פתחים וכל כיו"ב, וכמשנ"ת בדברי ה'חתם סופר' הנ"ל.
והטעם למצוה זו מבואר:
(א) והוא העיקר: כדי שלא יבואו לידי איסור הוצאה מרשות לרשות בשבת קודש [בשוגג או אפילו במזיד][3].
והוא מיוסד על הא דאיתא בגמרא (עירובין סח, א): "אמר לי' רבה בר רב חנן לאביי, מבואה דאית בי'[4] תרי גברי רברבי כרבנן [כגון אתה ורבה דדייריתו בי'. רש"י] לא ליהוי בי' לא עירוב ולא שיתוף. אמר לי', מאי נעביד, מר [רבה] לאו אורחי' [אין כבודו לחזר על בני המבוי ולגבות השיתוף. רש"י], אנא טרידנא בגירסאי[5], אינהו [שאר בני מבוי. רש"י] לא משגחי[6]. ואי אקני להו פיתא בסלא [משלי ריפתא בסלא בדיבורא, דליכא טרחא, ויהו כולן זוכין בו לשם שיתוף. רש"י] כיון דאי בעו לה מינאי [אם אחד מהן הי' צריך לאכול מן השיתוף והי' שואלו ממני. רש"י] ולא אפשר ליתבה נהלייהו [אין יכולת בידי לוותר משלי בכל שבת[7], לכך נמצא שאין בלבי להיות בו חלק גמור. רש"י] בטיל שיתוף"[8].
וכתב מהר"ם מרוטנבורג על דברי הגמרא אלו: "מכאן משמע דמצוה לערב, וטעמא רבה איכא דלא ליתי איסורא, לאפוקי ולעיולי מבתים לחצרות ולמבוי"[9].
ובספרי הראשונים[10] והאחרונים הביאו גמרא זו כמקור לחיוב תיקון עירובין בעיירות[11]. ובחי' הריטב"א (עירובין שם) כתב: "מהא שמעינן דלא מבעי לי' לצורבא מרבנן למידר[12] במבוי וחצר שאינם מעורבים"[13].
וכבר מצאנו בתקופת הגאונים, בתשובת הגאונים לבני העיר 'אוליסאנו', שתמהו עליהם על זה שלא תיקנו את העיר בעירוב: "תימה גדולה תמהנו בדבר זה, חכמים גדולים שכמותכם בעלי תורה מדקדקים בדבר הלכה כו', מפני מה אין אתם מערבין עירובי חצרות, כדאמר לי' רבא בר רב חנן לאביי מבואה דאית בי' תרי גברי רברבי כי רבנן ניקו בלא עירוב כו'".
(ב) איתא בתלמוד ירושלמי (עירובין פ"ג ה"ה), הובא בפירושי הראשונים[14] על הבבלי (עירובין עח, ב): "אמר רבי יהושע, מפני מה מערבין בחצירות, מפני דרכי שלום[15] ]כדי שיבואו לדבר זה עם זה, גם שע"י העירוב כולם נחשבים כאיש אחד. קרבן העדה]". ובמדרש תנחומא (פ' נח סי' טז): "אמר ריב"ל, לא התקינו עירובי חצרות אלא מפני דרכי שלום"[16].
ושם: "מעשה באשה אחת שהיתה דבובה [שנואה] לחבירתה, ושלחה עירובה גבי ברה [על יד בנה], נסתי' וגפפתי' ונשקתי' [לקחתו, וחבקתו ונשקתו[, אתא ואמר קומי אימי' [בא וסיפר לאמו], אמרה: הכין הוות רחמה לי ולא הוינא ידעה [כל כך היא אוהבת אותי, ואני לא ידעתי[?!, מתוך כך עשו שלום, הדא הוא דכתיב [זהו שכתוב (משלי ג, יז)] 'דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום".[17] וכעין זה נמצא בתנחומא (שם): "כיצד, אשה משלחת בנה לחברתה והיא גוחנת עליו ונושקתו, ואמו אומרת הרי אוהבת אותו והי' בלבה עלי', ונמצאו עושות שלום ע"י העירוב" ומסיים: "אמר הקב"ה, אני עושה שלום בעולמי כו'".
(ג) כמ"ש ה'פרישה' (או"ח סי' שצה סק"א), ורבינו הביא דבריו ב'ליקוטי שיחות' (חי"א עמ' 64 ושם הערה 13) שהיא מצוה "לצורך הנאתו, כדי לטייל או להביא צרכי אכילתו, וזה מצוה כמ"ש (ישעי' נח, יג) וקראת לשבת עונג"[18].
ובמסכת שבת (לד, א) שנינו: "שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר". ובגמרא שם: "מנא הני מילי, אמר רבי יהושע בן לוי, אמר קרא (איוב ה, כד) וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא". ובשאילתות דרב אחאי גאון (פ' בהעלותך שאילתא קכב) מוסיף "ואי לא מערבי כיון דלא שרי לטלטולי מאני' ליכא שלמא בביתי', ואי לא מדלקי שרגא ולא מעשרי ליכא שלמא בביתי'"[19]. ונראה שכוונת השאילתות היא ע"ד מ"ש הפרישה, שעל ידי העירוב מקיימים מצות עונג שבת כראוי[20] [ולשון "שלמא בביתא" הוא מטעם עונג שבת, [וע"ד מ"ש הרמב"ם (הל' שבת פ"ה ה"א) על מצות הדלקת נר שבת "שזה בכלל עונג שבת", ובסוף הל' חנוכה (פ"ד הי"ד) כתב ש"נר ביתו משום שלום ביתו"].
ויעויין ב'ליקוטי שיחות' שם, שמי שמוגבל מאד בהילוכו ובטלטולו, כמו מי שהחשיך מחוץ לתחום, יש בזה משום איסור 'השבתת עונג שבת', כיון שאינו יכול לעסוק בעניניו בניחותא, ושם מבואר שמעין זה הוא גם במי שאינו יכול לטלטל וכו' מחמת אי הנחת עירובי חצירות.
ובחידושי המהר"ל מפראג (עירובין עב, א) "דשבת מצוה לערב כי לפעמים צריך לו אכילה ושתי' להביא מחצר לחצר עד שיהי' מקיים עונג שבת . . והרי לעיל אמרינן מבוי דדיירי בה תרי גברא רברבי לא להוי בה עירוב ושיתוף, ש"מ דמצוה לערב ולשתף, ופשוט הוא".
ומעשה רב מגדולי ישראל שהקפידו להשתמש בעירוב, ומהם האר"י החי, וכמ"ש ב'שער הכוונות' למהרח"ו (ענין רחיצה בד"ה ענין העירוב), וז"ל: "הנה ראיתי למורי ז"ל שבשחרית יום שבת הי' מוליך עמו הטלית והחומש מביתו לבית הכנסת, וגם הי' מוליכו לבית הטבילה אשר מחוץ לעיר צפת ת"ו אותה הנודעת, ולא הי' מקפיד וחושש לחקור בענין העירוב[21] שנעשה בשיתוף כל מבואות צפת ת"ו או אשר נעשה לבית הטבילה אם היו נעשין כהלכתן או לאו".
[ומה שלא הקפיד לחקור כו' כבר ביארו האחרונים, ומהם בספר 'נימוקי אורח חיים' (להגה"ק ממונקאטש בעל 'מנחת אלעזר' זצ"ל סי' שצד ס"א), דהוא משום דאוקמינן העירוב על חזקתו[22]].
עוד הלכה פסוקה היא (שו"ע חו"מ סי' קסב ס"א): "בני מבוי כופין זה את זה לעשות לחי וקורה למבוי"[23], עכ"פ אם מקצת מבני העיר רוצים בזה, וכמ"ש בשו"ת מהר"י מינץ (סי' ז) "אע"פ שהמיעוט המתנגדים נראה להם שטענותם חזקות, הרי הם בטלים ברוב ואין שומעין להם, כמו שאין שומעין אם טענו לא נכניס אורחים לא נחלק צדקה לא נשכיר מנין".
[ויעויין בשו"ת 'משנה הלכות' (חט"ו סי' קלו) שמבואר מדברי מהר"י מינץ שלענין תיקון עירובין שני דברים: (א) "לא [רק] זאת שכופין אותו לעשות עירובי חצרות לערב בפת, אלא כופין נמי לעשות קורה ולחי למבוי וצה"פ וכיו"ב כדי לתקן שיהי' ראוי וכשר לערב"; (ב) "דכופין אפילו רק המיעוט רוצה בעירוב כופין את כל הציבור, הגם שהוא מן הרוב וטוען שאין צורך להוציא בשבת לא לי ולא לניני ולנכדי ולא לך ולנינך ולנכדך, אפ"ה כופין זה את זה לתקן ואם אתה לא תרצה להכניס ולהוציא הרשות בידך אבל חייב להשתתף בהוצאות לתקן לעיר"].
וב'ערוך השולחן' (חו"מ שם) צידד "שבזמן הזה שמערבין הערים בצורת הפתח, אף שהם רחבים ט"ז אמה" הרי גם מי שחושש לשיטת הפוסקים המחמירים הסוברים שאי אפשר לתקן עירוב בכה"ג, מחוייב "ליתן חלקו" לתיקון העירוב, ואינו יכול להיפטר מהשתתפותו בטענת "אני חושש להפוסקים האוסרים", ואומרים לו: "אף שאתה מחמיר על עצמך, מ"מ לתקנת העיר אתה מוכרח ליתן". ואינו יכול לטעון 'קים לי' כשיטת הפוסקים המחמירים, "כיון שכבר נתפשט ההיתר ע"פ הכרעת רבינו הרמ"א[24], אין שום אדם יכול לומר קים לי"[25].
ובשו"ת 'אבני נזר' (או"ח סי' רסו אות ד) כתב לאמר: "המתעקש בזה ומונע מלהעמיד העירובין הוא מחטיא את הרבים ועתיד ליתן את הדין [!], ושמח לבי שלמעשה לא מלאה לבם של המתעקשים מלהפריע את המעמידים העירובין ממעשיהם"[26].
וגם במקומות שמשום מה לא הי' שם עירוב מקדמת דנא, אין אומרים העמד הדבר על חזקתו, אלא מקום הניחו לנו להתגדר בו, וכמ"ש באחרונים: "ע"ד שאלתו אם כדאי לתקן עירוב בעיר שלא הורגלה בזה, לא אדע מה זו שאלה, כי לא רק רשות וכדאי הדבר, אלא חובה גמורה היא בדור פרוץ כזה שבודאי מטלטלים גם בלא עירוב, שכל מה דאפשר לתקוני ולהציל מחילול שבת מתקינן, וחוב בזה להשתדל ככל האפשר לתקן עירובין" (שו"ת 'זקן אהרן' ח"א סי' כו)[27].
ואפילו בעיירות כאלו שהרבנים היושבים על מדין יודעים הדק היטב שישנם "עיקולי ופשורי . . להלכה למעשה", הנה בדורות האחרונים נטו הפוסקים שבכה"ג "אין לנו לגבב חומרות בזה"ז, בענין הנחוץ להרים מכשול, ולא כהימים הראשונים, אשר רב בקעה מצא וגדר בה גדר, אבל בימינו אלה, אם נכביד ביותר לגדור גדרים על בני דור החדש, יש לחוש שלא יפנו לנו עורף ח"ו, על כן חובה עלינו להמתיק הדינים בכל מה שנוכל[28], ובפרט בשל סופרים, והלכה כדברי המקיל בעירוב" (שו"ת 'נשמת חיים' סי' סט ע"ד העירוב בעיר אדעסא)[29].
ואפילו במקומות שהי' המנהג מקדמת דנא להחמיר בדינים מסויימים בתיקוני עירובין, כתב בשו"ת 'לב חיים' (ח"ב סי' עה) שיש להקל לשנות מנהג המקום ולהקל כדי להציל המון העם מאיסור, וז"ל (שם לט, ג): "כשאני לעצמי בעיר גדולה כעירנו אזמיר יע"א שיש רבים ואי אפשר שיזהרו ללכת בכל שבת בלא עירוב, ורחוק שלא יכשלו בשוגג שלמים וכן רבים, ואצ"ל עמא דארעא שיקילו אף במזיד ויהי' נעשה להם כהיתר להקל באיסורין דרבנן, ותשתכח תורת עירוב מישראל, אם כן איפוא מוטב לבטל המנהג הראשון ולנהוג כסברת המקילים, כדי שלא יכשלו רובם באיסור ושלא תתבטל תורת עירוב"[30].
ואיתא בספרים הקדושים בשם "רוח אפינו קדוש ישראל הבעל שם טוב זי"ע": "כתיב (חבקוק ג, יב) 'בזעם תצעד ארץ', 'זעם' ראשי תיבות זביחה עירובין מקוואות, היינו להשתדל שהשו"ב יהי' ירא שמים, והעיר תהי' מתוקנת בעירובין וכן מקוה הגונה, ובזה תצעד הארץ" ('משמרת שלום' להרה"ק מקאידינאוו זצ"ל סו"ס כד[31]. ועוד).
רבינו הזקן והצמח צדק פסקו שבזמן הזה אין לנו רשות הרבים דאורייתא
ב) אמנם ישנם אחרונים הסוברים שגם בזמן הזה יש לנו רשות הרבים דאורייתא ומפני זה אי אפשר לתקן עירובין בעיירות, וכפי שהאריכו בזה בשו"ת, ועל פיהם אכן נוהגים בכמה קהילות מישראל להימנע מטלטול ברחובותי' של עיר גם במקום שיש עירוב.
אבל לפי דברי הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים, ובעיקר לפי שיטת רבותינו נשיאנו ["ואנו בכל מקום באתר דנשיאנו הקדושים אנן" (אג"ק חי"ב עמ' ריח)], אין לנו רשות הרבים בזמן הזה, ו**מכמה** טעמים:
(א) כי מתנאי רשות הרבים הוא שיהיו הרחובות "מפולשים משער לשער דהיינו שהשערים מכוונים זה כנגד זה" (שו"ע אדמו"ר הזקן או"ח סי' שמה סי"א) [32] ובחידושי אדמו"ר הצמח צדק על הש"ס (לג, ב–לד, א) מבואר שאף כשאין לעיר חומה אין הרחובות שבתוכה נחשבים לרשות הרבים כשאינם מפלושים משער לשער[33] [וכבר כתב בשו"ת 'דברי מלכיאל' (ח"ד סי' ג) שדבר זה "באמת אינו מצוי כלל בעיירות גדולות ולזה נהגו לערב בכרכים גדולים מאוד", אפילו כאשר ששים רבוא עוברים בהם, "כיון שאין שם רשות הרבים מפולש"[34]]
וידוע שבווארשא (לפני מלחמת עולם השני') שהיתה עיר גדולה לאלקים, אשר היו בה הרבה יותר מששים רבוא איש ובתוכם הרבה חסידים וחרדים לדבר ה', ונהגו לסמוך על העירוב והוציאו מבתיהם וטלטלו ברחובות העיר מידי שבת בשבתו. והמפורסמות אי"צ ראי'[35].
(ב) כי רוב עיירות הגדולות שלנו מוקפות חומה הנה מארבע רוחות על ידי מחיצות הבתים המועילות לענין זה, כמבואר בשו"ע אדמו"ר הזקן (או"ח סי' שנג קו"א סק"א); ועוד:
(ג) מפני שמעיקר הדין קיי"ל כ"יש אומרים שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום[36] כדגלי מדבר אינו רשות הרבים" (שו"ע אדמו"ר הזקן סי' שמג שם)[37], ורבינו במכתבו בענין תיקון עירובין[38] ציין לשו"ת 'בית אב' תנינא (סי' ה) ששם מנה כשלשים ראשונים העומדים בשיטה זו, שצ"ל ששים רבוא עוברים בו.
וגם לפמ"ש בחי' אדמו"ר הצמח צדק (שם סד, ב) – לענין תנאי זה (השלישי) שאם אין ששים רבוא עוברים בו אינו נקרא רשות הרבים – שכל ירא שמים יחמיר לעצמו (לדונו כרה"ר)[39], מכל מקום הרי בזמננו ובמקומותנו ישנם עוד שני טעמים שבגללם אין לחוש לרה"ר מה"ת – משום שאין הרחובות מפולשים משער לשער[40] ומשום שהעיירות מוקפות בחומות הבתים, וכמשנ"ת.
יחס רבינו להעוסקים בתיקון עירובי עיירות
ג) כאשר פנו אל כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש בענין תיקון עירוב במנהטן ציין לשלש תשובות: שתים מגדולי הראשונים, ואחת מגדולי האחרונים, ואלו הן:
(א) שו"ת הרשב"ץ ח"ב סי' לז (הו"ד בברכי יוסף או"ח סי' שסב סק"ג): "אין חשש עבירה בתיקוני מבואות[41] חס ושלום, ואדרבא הזריז הרי זה משובח, ואיכא לאתמוהי על מי שאפשר לו לתקן ואינו מתקן. ואלמלא טרדת הגירסא דרך תלמידי חכמים הוא לתקן. ומי שלבו נוקפו בזה הדיוטות גמורה הוא, או מינות[42] נזרקה בו"[43].
ויעויין בשו"ת 'בית אב' [שציין רבינו][44] שכתב בתו"ד: "וכ"ש הוא דאין לנו להחמיר ח"ו שלא לתקן עירובין מצד יראת שמים בסברות בדויות וכוזבות לומר דזה יגרום זילותא לקדושת שבת ושמא יטלטלו דברים המוקצים וכדומה, ונאמנים דברי התשב"ץ שאמר כי אם אינו הדיוט הנה מינות נזרקה בו, כי הוא חולק על התלמוד והפוסקים המתירים סתמא ולא חשו להני סברות בדויות".
(ב) שו"ת הרא"ש כלל כא ענף ח: תשובה על שלא רצה לשוב מאיוולתו מענין העירוב: אתה רבי יעקב ברבי משה דבאלינסיא ]מוולנסיה?], כבר כתבתי לך על ענין העירוב שנהגו בכל גלויות ישראל להתיר מבואותיהם המפולשין בין הכותים בצורת פתח, ואתה אסרת אותו לקהל פריריש וכתבת לי ראיותיך, ואני הודעתיך שאין בהם ממש. והזהרתיך שתחזור בך ותאמר לקהל שיתקנו מבואותיהם כאשר הורגלו על פי גדוליהם. והנה הוגד לי שאתה עומד במרדך ואתה מכשיל את הרבים בחילול שבת, לכן אני גוזר עליך אחר שיתן לך כתב זה בעדים שתתקן המבואות המפולשין לרשות הרבים של כותים בצורת פתח תוך שבועים אחר שתראה כתב זה, ואם לא תתקן המבואות כאשר כתבתי — אני מנדה אותך. ואם היית בימי הסנהדרין — היו ממיתין אותך[45], כי אתה בא לעקור תלמוד שסידר רב אשי ולחלוק על כל הגדולים שהיו עד היום הזה, אותם שמתו ז"ל ואת אשר המה חיים עד הנה. לכן חזור בך ואל תטוש תורת משה רבינו ע"ה. נאום אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.
ובהמשך לזה (שם סי' ט) כתב הרא"ש: "ואם לא יחזור בו אני מתרה בך כו' שינהגו בו נידוי באותו המשוגע . . וירחיקוהו ויבדילוהו מעדת ישראל. כל דבר זה צריך חיזוק שלא יבא כל שוטה חסר דעת לבטל תורת מרע"ה. ואם יעמוד במרדו ולא ינהוג דין מנודה בעצמו אני גוזר עליו במצות אדונינו המלך יר"ה שיתן אלף זוז למושל העיר ואני גוזר עליך ר"י שתמסור כתבי זה למושל העיר שיגבה ממנו קנס הנזכר ואם כל זה לא יועיל גוזרני עליך שתודיעני הכל ומצוה לנדותו בכל הקהלות ספרד וגם ידונו אותו למות בדין זקן ממרה[46], כי אנו חייבין למסור נפשותינו על תורת האלקים ולבער עושה הרעה מקרבינו".
ויעויין בשו"ת 'בית אב' [שציין רבינו] "ואיך שיהיה הרי ר' יעקב ב"ר משה דאסר לקהל פריריש לתקן מבואותיהן המפולשין לרה"ר של כותים בצוה"פ הנה מצאנו לו חבר העומד בשיטתו הוא מהר"ח או"ז ואפשר דגם ר"ח ורב האי גאון ז"ל ועוד מהראשונים דס"ל דצוה"פ אינה מחיצה גמורה מה"ת יעמדו לימינו, ואולם לאשר ר' יעקב ב"ר משה עמד על דעתו אסר למעשה לקהל פרירי"ש הנה הרא"ש ז"ל שפך עליו כה חצי זעמו נדהו ודנו כזקן ממרא ולא הניחו להחמיר במקום שיש מכשול לרבים בחילול שבת דבכה"ג לכו"ע אסור להחמיר" הרי מבואר שעמדת הרב יעקב ברבי משה שהזכיר הרא"ש היתה מיוסדת על שיטת כמה מגדולי הראשונים, [וגם הי' ה'מרא דאתרא' בעירו, ואעפ"כ נידהו הרא"ש והתיר למסרו ליד הרשויות והגדירו כזקן ממרא שדינו למות לפי ש"הוא מכשיל את הרבים בחילול שבת", וכוונתו שאי אפשר להשגיח שלא יבואו לטלטל באיסור. וזה הטעם שנתן אדה"ז כמו שהבאנו לעיל, וזה הטעם העיקרי המובא ברוב פוסקים וכמפורש גם בדברי החתם סופר (שהרבי ציין אליו, יובאו להלן). ולכן אמר להם למסור אותו למושל העיר. וידוע שזה נחשב פיקוח נפש ממש, ובאופן רגיל היה מותר להרוג את המסור. ואכן כתב הרא"ש "וגם ידונו אותו למות בדין זקן ממרה" שהיה חייב מיתה!.
רואים מזה ברור שמניעת עשיית עירוב מכשיל שומרי תורה ומצות בחילול שבת ר"ל.
(ג) שו"ת 'חתם סופר' (או"ח סי' צט): שאל ממני ידידי הרב נ"י לברר לו בראיות מדברי חז"ל שראוי ונכון לכל קהל עם ישראל בכל מקומות מושבותיהם לתקן מבואותיהם בתיקונים צורת הפתח או שארי תיקונים כיוצא בו, כדי שלא יכשלו רוב המון עם בהוצאה מרשות לרשות ביום שבת קודש. דבר זה אינו צריך לפנים ולראי' והוא מן השכל ומן המבואר להדיא בדברי חז"ל שראוי ומחוייב לתקן החצרים והמבואות בעירוב המתיר טלטול. השכל מחייב, באשר ידוע ששמירת יום שבת קודש מעשות כל חפץ הוא אצלנו ממצות הראשיות, ומי שאינו משמר כהלכתו הרי הוא ככופר ומומר בכה"ת כולה . . ואיסור הוצאה מרשות הרבים לרשות היחיד או בהיפוך הוא אחד מאותן המלאכות שהעובר עליהם הוא מומר לכה"ת כולה[47] . . ואנו מצווין על הקטנים שלא להרגילם בחילולי שבת . . אפילו בדברים שהם משום שבות . . וא"כ כל בר דעת ישפוט בשכלו שאי אפשר בשום אופן לקהל ישראל לשמור את כל בני ביתם קטנים כאלו, וגם לא נשותיהם וחלושי דעת, לשמרם בכל יום השבת מבלי להוציא מפתח ביתו החוצה דברים קטנים ומטפחת וקטנים ופתם בידם, וכמה צער ודוחק יסבלו הגדולים הנזהרים, ובפרט בענין תפלה בבית הכנסתנ ביום ש"ק בהבאת הסידורים להתפלל מתוכו וטליתים וכדומה . . א"כ השכל הפשוט גוזר שראוי ומחוייב לתקן החצרים והמבואות בעירוב המתיר טלטול.
מצינו לחז"ל במס' ביצה ט"ז סע"ב דההוא מרבנן שהי' אוסר לערב עירובי חצרות ביום טוב שחל להיות בערב שבת ואמרו עליו שהוראתו לקלקולא . . . כיון דמקלקלי בי' רבים היינו קלקולא, פירש רש"י: דמקלקלי בי' רבים ששוכחים ומטלטלים בלא עירוב — היינו קלקולא אם הי' מותר לערב אתמול והוא אוסרו עכ"ל[48]... א"כ ק"ו, השתא ומה התם אינו אלא לשבת אחד ונקל יכולים להזהר בטלטול שבת אחד, ומה גם דהמורה ההוא עשה כן משום חומרת יו"ט שלא לערב בע"ש שהוא יו"ט, קרי לי' קלקולא, מכל שכן שאין להתעצל מלתקן המבואות לשמור העם מקלקולי שבתות כל השנה כולו, והדבר מוטל על הרב התלמיד חכם שבעיר[49] לתקן המבואות, ואם לאו מכשול וקולר העם על צווארו[50]".
ויעויין בספר 'נימוקי אורח חיים' (הנ"ל ס"א) ש"מנהג אבותינו ורבותינו הקדושים זי"ע לדקדק לישא במקום שיש עירוב וכדברי רבינו האריז"ל כדי לחזק אמתיות דברי רבותינו וחכמינו ז"ל שהתקינו עירובין, ושלא להיות ח"ו (בחשש) בכלל מי שאינו מודה בעירוב[51], ויסודו משלמה המלך שאמרו חז"ל (שבת יד, ב) בשעה שתיקן עירובין [וכו'] יצתה בת קול 'אם חכם בני ישמח לבי גם אני' (משלי כג, טו)".
מעשה רב: יחסו החיובי של רבינו לתיקון עירובי עיירות
ד) על יחסו של רבינו לעירובי עיירות יש ללמוד ממכתביו הנדפסים. שלשה מכתבים הראשונים נכתבו בקשר לתיקון עירוב במושב 'בר גיורא' באה"ק תובב"א; והרביעי, נכתב לרבה הישיש של 'כפר חב"ד', הרה"ג ר' שניאור זלמן גרליק ז"ל, על דבר תיקון עירוב בעיר המיוחדת לאנשי שלומינו יצ"ו.
(א) במענה למכתבו [...] בו כותב אודות ביקורו במושב המשתייך למפלגת חרות, והעולים שם שומרי תורה ומצות וחסר שם עירוב ושואל איך לפעול בזה.
ולפלא השאלה בזה, כי צריכים לפנות תיכף למשרד המפלגה השייך למוסד זה ולבקש סיוע שלהם ועזרתם, ויכול להדגיש שבהתוכניות שלהם אודות עקרונות התנועה, הנדפסת בתעודת חבר, כתוב בסעיף ב' "תנועת החרות שואפת להשרשת ערכיה הנצחיים של תורת ישראל בחיי האומה". וכפי שהכריזו כמה פעמים, ומסייעים הם לענינים דכהנ"ל ... וכיון שכל שבת הרי עולם מלא הוא, נשלח המכתב מהיר דחוף. ... מובן שאם יש תועלת בזה – יכול להוסיף בהנ"ל שעושה זה על פי עצתי.[52]
(ב) "אתחיל בטוב, רחש לבי טוב, להידיעה שענין העירוב במושב בר גיורא הולך ומסתדר, והרי אין לך ענין גדול משמירת שבת דרבים, שנוסף על מאמר חכמינו ז"ל [ירושלמי ברכות פ"א ה"ה] שקולה שבת כנגד כל המצות, הנה בפרט בימינו בזמן הגלות כפול ומכופל ערך מיוחד להבטחת חכמינו ז"ל ישראל שומרים שבת אחת כהלכתה מיד הם נגאלים, וכיון שזיכתני ההשגחה העליונה לקחת חלק בענין הנ"ל, רצוני להשתתף גם במאודי וארשה לעצמי לצרף בזה המחאתי הפרטית בתור השתתפות סמלית בהוצאות סידור העירוב, וכיון שאיני יודע למי לשלוח את זה ת"ח בעד טרחתו למסור למקום המתאים".[53]
(ג) "מאשר הנני, אף כי באיחור זמן, קבלת מכתבו בעתו, ותקותי אשר בודאי כבר נסתדר ענין העירוב במושב בר גיורא מתאים לסגנון כתבו אף שכמובן הלשון שסיפוק בזה "שגורמים לי נח"ר" ולמרות שבודאי כן הוא אין זה בערך לעצם הענין וכידוע עד כמה הפליגו חז"ל ענין שמירת השבת ועד שאמרו שאלמלי שמרו ישראל שבת אחת כהלכתה מיד הם נגאלים.
ומדגיש הנני בהאמור, חכמינו ולא כלשון הרגיל רבותינו, כי המתבונן בשכל הבריא בדברי ימי ישראל במשך גלותו הכי מגוון והכי רב, נוכח לדעת גודל שמירת השבת, כוונתי איך ששמירתו שמרה על קיום בני ישראל במובן הרוחני, ומקום לומר גם במובן הגשמי. ויש להוסיף עוד נקודה בהאמור, ובזה גם מענין ימים אלה, שמנוחת יום השבת הסירה כמה מחיצות וקירבה ואיחדה יהודים מחוגים הכי רחוקים, הן מצד עסק פרנסתם והן מצד רמתם ברוחניות, בהפגשם יחד בעת התפלה שדוקא בשבת היתה ברוב עם וכן בשעות המנוחה במשך המעל"ע וכו'".[54]
(ד) לכפר חב"ד: "מזל טוב בעד גמר העירוב בשעה טובה ומוצלחת, ויהי רצון שע"י פעולה זו הנוספת בעניני שמירת שבת יתקרב עוד יותר זמן גאולתנו בפועל, וכנודע מאמר רז"ל אלמלי שמרו ישראל שבת אחד מיד הן נגאלין"[55].
עוד יש להעיר ממ"ש במענה להרב פנחס שי' ווברמן משלוחי רבי בעיר מיאמי רבתי יע"א ורבה ומייסדה של קהלת אוהב שלום בפלורידה:
"לכתבו ע"ד עירוב בעיר, כיון שהלכות רבות בזה - הרי מבלי השתתפות רב בקי בהל' אלו ביחוד אין לעשות בזה"[56].
ומכלל לאו אתה שומע הן, דכאשר יש רב שהוא בקי ומומחה בדיני עירובין והוא מבקר במקום ועוסק בתיקון העירוב, אין מניעה מלתקן עירוב גם בעיר גדולה.
אמנם יש מקשים ממ"ש רבינו במכתבו אל הרב יוסף דוד מאסקאוויטש ז"ל[57] מחבר 'קונטרס תיקון עירובין - בעיר (אי) מאנהעטען ניו-יארק יע"א"[58], וז"ל: "ולדעתי זכות גדול ונפלא הוא לכת"ר, אפילו את"ל אשר לכמה דיעות יש מקום לדון ע"ד כמה פרטים וספקות. בכ"ז ברור לדעתי מוחלטת ותקיפה - שאין להדפיס, וגם לא לפרסם באופן אחר, שגמר הענין ותיקן העירוב (עכ"פ לפי דעתו)". ע"ש.
והבינו שדברי רבינו אלו – "ברור לדעתי מוחלטת ותקיפה - שאין להדפיס, וגם לא לפרסם באופן אחר, שגמר הענין ותיקן העירוב" – ללמד על הכלל כולו יצאו, כאילו בא רבינו לחדש ולומר שדעתו ברור שכל עירוב הקיים בעולם צ"ל בגדר 'סוד', שלא ידעו ממנו כי אם אלו שתקנוהו, ועאכו"כ שאסור לפרסם ע"ד העירוב בראש כל חוצות באפן שהיתר הטלטול יהי' ידוע לכל באי שערי העיר.
אמנם המעיין בגוף המכתב יראה שאין הנידון דומה לראי', כי דברי רבינו אלו נאמרו אך ורק בקשר לעירוב שעליו דיבר (נמען המכתב), הרב יוסף דוד מאסקאוויטש, בקונטרסו. ובקונטרס זה סמך על שפת הים בתור מחיצה, ועל זה כתב הרבי שהוא היפך שיטת אדמו"ר הזקן, ו"בכל מקום הנה אנא באתרי דרב אנא, הוא אאזמו"ר רבנו הזקן בעל התניא והשו"ע, ונהוג דוקא כרב. ובזה כמובן גם מש"כ בשו"ע שלו (סשס"ג סל"ה) דהים אינו עולה משום מחיצה"[59].
וכל המעיין במכתב זה יראה שמפני זה הוא שלא רצה רבינו שיפרסמו על דבר העירוב, כי אף שיש בתיקונו משום הצלה לאלו שבלאו הכי מטלטלים ברחובותי' של עיר שלא כדין ר"ל, מכל מקום מידי לא מכשול לא יצא "בהנוגע לשומרי תומ"צ, שעליהם דוקא אמרו חז"ל דמורי היתרא לנפשייהו (באם רק ימצא איזה יסוד ואמתלא שיהי') שעלול פרסום הדבר להביא אותם עד לפרצות כו'. ולאחרי הפרסום יהי' הענין בגדר לא יוכל לתיקון, אפילו אם ירצה. - האזהרה רבה שבפתיחת הקונטרס - כבר ראו במוחש, שאין זה מועיל בדבר הנדפס ומתפרסם", ע"ש.
בנידון העירוב במנהטן נתפרסם בשנים אחרונות גם טיוטה ממכתב רבינו באנגלית (ותורגם גם ללה"ק), וז"ל:
על השאלה על העירוב למנהטן בוודאי הנך זוכר שהבעתי את דעתי בעבר, לפני מספר שנים, כאשר נושא זה עלה על הפרק, ודעתי לא השתנתה מאז. למרות זאת, מאחר ואיני יודע אם הנך מודע לדעתי בזה, אחזור שוב על הנקודות המרכזיות בנושא זה.
ראשית, באופן עקרוני דעתי שבמקום בו ניתן להקים עירוב על-פי ההלכה, אזי יש להקים עירוב. דעתי זו מבוססת על רבים מהפוסקים, כולל דעתו של אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו.
שנית, יש צורך בשימת לב מיוחדת למצב שמירת וקיום המצוות בזמננו ולהתייחסות האנשים לכך, שיש לזה השפעה על השאלה האמורה. הנני מתחשב בזהירות הנצרכת להקמת עירוב כזה בנסיבות הטובות ביותר, ובפרט במצב ובמקום הנוכחי, נגד האפשרות שהעירוב ייפסל. בעבר, כאשר היה קשר קרוב בין הקהילה היהודית ("עמך") לרב או לבית הדין, אזי כאשר העירוב נפסל והמצב חזר להיות כמו שהיה קודם בניית העירוב, שאסור לטלטל בשבת, יכלו הם לתקשר בקלות עם "עמך" ולא היה נגרם כל נזק. לעומת זאת בימינו אלה המצב שונה, למרבה הצער. בו בעת שהקמת עירוב תתפרסם בקלות, לא רק על ידי כלי התקשורת אלא גם מפה לאוזן, אבל במקרה שהעירוב נפסל באופן זמני, המידע על כך יגיע רק לאלו שיצרו קשר עם הרשויות הרבניות, או אלו שמגיעים לבית הכנסת באופן קבוע, אבל רבים אחרים לא יידעו על השינוי במצב העירוב. יתירה מזו, יתכן שרבים מאלו שיתחילו להתרגל לטלטל בשבת בעקבות הקמת העירוב לא יסכימו בקלות להפסיק לנהוג כך, אפילו אם יידעו שהעירוב נפסל, ובמיוחד הדברים אומרים בנוגע ליחס הצעירים ליהדות בארצנו.
לאור האמור לעיל, זה צורך מוחלט שאם יבנו עירוב - אם ישנה אפשרות הלכתית לכך - זה צריך להיעשות בסודיות גמורה. הוי אומר שמטרת הקמת העירוב לא תהיה בכדי לאפשר ליהודי לקחת את טליתו לבית הכנסת בשבת, אלא רק בכדי להציל מאיסור את אלו המטלטלים בלאו-הכי בשבת.
שלישית, וגם זו היא נקודה מרכזית לפי דעתי. הנקודה שהבעתי בסעיף הראשון - שיש להקים עירוב בכל מקום שישנה אפשרות הלכתית לכך - מבוססת על העיקרון המרכזי דלעיל. למרות זאת, אין בכך כדי לקבוע את דינו של מקום מסויים (כגון מנהטן) לענין השאלה האם ניתן להקים בו עירוב על פי ההלכה. זהו נושא שנתון להחלטת הרבנים שחקרו את הנושא לפרטיו ובהתאם להלכות עירובין.
רביעית, במקרה ויוחלט שישנו צורך להקים עירוב מבלי לפרסם על כך (כאמור לעיל), השאלה שיש לשאול היא: האם יש לפסוק לפי השיטות המקילות של חלק מהפוסקים בנוגע לאפשרות הקמת עירוב במקום זה, וזאת בכדי להציל מאיסור את אלו המטלטלים (וכאמור, אין מטרת העירוב על מנת לאפשר לאלו השומרים שבת לטלטל בשבת). אבל לדעתי זה לא יהיה נכון, וזאת משתי סיבות חשובות: א. על רב או דמות הלכתית מוטל החיוב לנהוג בכל פרט כמובא בשולחן ערוך. ב. בלתי נמנע שדבר הקמת העירוב יתפרסם למעגל אנשים מצומצם, והתוצאה היא שבודדים יתפתו לקבל את זה, בפרט במדינה זו שבה ישנה גישה חזקה למצוא היתרים ולעשות את ההלכה ל"נוחה יותר". לפיכך דעתי היא, לא רק שיש צורך לעשות עירוב בסודיות גמורה אלא גם שהדבר צריך להיעשות רק במקום שבו ניתן לעשותו לגמרי לפי ההלכה.
בברכה, [מפני קדושת המועד לא נחתם מכתב זה]
ולכאורה צ"ב: (א) במכתב (הנ"ל) להרב מאסקאוויטש כתב ש"זכות גדול ונפלא הוא לכת"ר" לתקן העירוב, "אפילו את"ל אשר לכמה דיעות יש מקום לדון ע"ד כמה פרטים וספקות", ואילו במכתב האנגלי כתב שאין לסמוך על שיטות המקילות; (ב) במכתב האנגלי כתב "שאם יבנו עירוב... זה צריך להיעשות בסודיות גמורה" אף שכתב שאין לסמוך על שיטות המקילות, ואילו ממכתבו להרב מאסקאוויטש משמע שאין לפרסם העירוב אך ורק בגלל שלא נעשה כדין.
ונראה ליישב סתירות אלו, בהקדים שעיקר החשש שהי' קיים בעירוב שעשה הרב מאסקאוויטש במנהטן הוא שסמכו על המקילים בדין שמא יעלה הים סרטון, אולם שיטה זו הובאה בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן (סי' שסג סל"ה), אף שלמעשה פסק אדמו"ר הזקן שם ש**העיקר להלכה** אינו כשיטה זו.
ויש לומר שכוונת רבינו במכתבו האנגלי במ"ש שאין "לפסוק לפי השיטות המקילות של חלק מהפוסקים בנוגע לאפשרות הקמת עירוב" היא לשיטות שלא הובאו בשולחן ערוך כלל, אבל שיטות שהובאו בשולחן ערוך, יתכן לסמוך עליהם, וכמ"ש רבינו "על רב או דמות הלכתית מוטל החיוב לנהוג בכל פרט כמובא ב**שולחן ערוך**".
ומה שכתב במכתב האנגלי שאין לעשות העירוב אלא בסודיות, נראה לבאר עפמ"ש בו "הנני מתחשב בזהירות הנצרכת להקמת עירוב כזה בנסיבות הטובות ביותר", ונראה שכוונתו במ"ש "עירוב כזה" הוא לעירוב שנעשה ע"פ שיטות מקילות (שאמנם הובאו בשולחן ערוך) וכמו שאכן הי' בנידון המכתב.
ואף שאינו מוכרח לפרש כן מלשון המכתב עצמו, נראה שמוכרחים אנו לפרש כן ע"פ דברי הפוסקים שהביא הרבי (לגבי העירוב במנהטן, שעל עירוב זה נוסב המכתב האנגלי) ובכללם דברי הרא"ש שמניעת עשיית עירוב הרי היא הכשלת הרבים בחילול שבת, מוכרחים אנו לפרש את דברי הרבי במכתבו האנגלי באופן שלא יסתור את דברי עצמו, שהרי כתב הרבי שחושש אפילו "בנסיבות הטובות ביותר", ואם באנו לפרש שכוונתו על עירוב כשר, הי' יוצא מזה שהרבי הי' מפקפק בכל עירוב מאז ומתמיד, ופשוט הוא לכל בר דעת שזה מופרך לגמרי וכמשנ"ת.
ויש להוסיף שבהתחשב עם זה שכנראה המכתב האנגלי הזה ה"ה טיוטה ומהדורא קמא (שהכין המזכיר הר"נ מינדל ע"ה ע"פ הנחיות הרבי) שעדיין לא הוגהה ולא נחתם בגושפנקא דמלכא, קשה להוציא ממנו עמדה ברורה שיש בו כדי הכרעה, ועאכו"כ לנהוג על פי זה באופן הסותר את המפורש במכתבים שנחתמו בטבעת המלך ונדפסו בחייו בספרו 'ליקוטי שיחות' ובכ"מ.
מענה רבינו לאנ"ש במלבורן – אוסטרליה
ה) והנה בשנת ה'תשמ"ב שאלו אנ"ש הגרים בעיר מלבורן אשר במדינת אוסטרליה על דבר יוזמה לתקן עירוב לעיר זו, והרבי ענה בזה"ל[60]:
"מפורסמתי דעתי, שבדורנו זה, איש או ארגון שמתחשבים איתו, העושה עירוב ויודע שסוף סוף יתפרסם הדבר - הרי זה תקלה איומה, כי אי אפשר שלא יארע שבת קודש אחד והעירוב פסול - וע"פ טבע, [כ]שיתרגלו פעמים אחדים בהוצאה בשבת קודש, לא תועיל כל הכרזה והודעה שהעירוב נפסל ואסור [לטלטל] וכו' [כדי] שיפסיקו להוציא. ואין לעשות עירוב אלא בסודיות[61]".[62]
והנה באמת כל הרואה דברים אלו ישתומם על המראה, הלא מצינו בדברי קדשו של רבינו התייחסות חיובית מפורשת לתיקון עירובין ידועים ומפורסמם [מבלי כל 'סודיות'] בכמה מקומות, שמחה לבבית על תיקון עירוב, וגם ברכת מזל טוב על העירוב הנודע לרבים ב**כפר חב**"ד, ואם באמת סבר רבינו שהעירוב מהווה 'תקלה איומה' – לשמחה מה זה עושה?
ובפרטיות יותר הלא הדברים מתמיהים, ומכמה וכמה טעמים, ומהם:
מסברא:
חדא, מה נשתנה דורנו זה מכל הדורות כולם, אשר בלשון ה'חתם סופר' – שציין הרבי בעצמו - הדבר מוכרח "מן השכל, ומן המבואר להדיא בדברי חז"ל, שראוי ומחוייב לתקן החצרים והמבואות בעירוב המתיר טלטול", והלא החשש שהעירוב יפסל וימשיכו לטלטל מחמת ההרגל הי' שייך בדורות הקודמים כמו בדורנו, וכמבואר מלשון ה'חתם סופר' שנחיצות עשיית העירוב הרי היא ביותר עבור אלו שדעתן קלות ועלולות להיכשל בהוצאה בלא עירוב מעיקרא, ועאכו"כ כשיתרגלו לטלטל בלא עירוב.
ועוד, איזו 'תקלה איומה' יכולה לצאת מתיקון העירוב, דמ"ש ש"אי אפשר שלא יארע ש"ק א' והעירוב פסול"; לכאורה עדיף שלא יכשלו אלפים ורבבות באיסור הוצאה בשוגג או במזיד ברוב שבתות השנה, ובמשך שנים רבות, ממה שיכשלו יהודים אחדים, דהיינו כאלה שימשיכו לטלטל אפילו בידעם שהעירוב נפסל, מחמת הרגילות כאשר מקרה נקרית ונפסל העירוב ולא ישגיחו לקול ההכרזה.
[ולהעיר, שישנם טועים (ומטעים אחרים) בטענה שכאילו ב'כפר חב"ד' ובמקומות כיו"ב אין התקלה גדולה כ"כ באם יפסל העירוב, משא"כ בכרכים ועיירות גדולות בישראל. אבל טענה זו באה מהעדר ידיעה במציאות הדברים, כי בעיירות גדולות ישנן בדרך כלל כותלים וגדרים (של הבתים, הגשרים והבנינים בקצוות העיר) המהוות מחיצות, שהעומד שלהן מרובה על הפרוץ סביבות העיר כולה, שעי"ז נעשתה כל העיר רשות היחיד מן התורה – משא"כ בעיירות קטנות[63] - אשר כמובן הרי זה מפחית את אפשריות התקלה ביותר וביותר באם יפלו או יתקלקלו צוה"פ שתיקנו במיוחד למען העירוב[64]. וד"ל].
ועוד: בספר 'מחשבות בעצה' (להגר"י ווייסמן, ברדיטשוב תרס"ב) סי' ט"ז, כתב דאע"פ שבשנים קדמוניות הי' נהוג שאם נקרע העירוב הכריזו בבית הכנסת שאסור לטלטל בשבת זו, מ"מ בזמנינו כיון שבעוה"ר רבים מזלזלים באיסור הוצאה בשבת, מוטב שלא להכריז מטעם 'מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין' (שבת קמח, ב). ואף שבדבר המפורש בתורה לא אמרינן 'מוטב שיהיו שוגגין', מ"מ כתב דאין זה שייך לנדו"ד מכמה טעמים ומהם: (א) אין לנו רה"ר דאורייתא; (ב) הא דקיי"ל שבדבר המפורש בכתוב לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין, היינו דווקא ליחיד שעושה בשוגג, אבל ברבים שעושים בשוגג, שפיר אמרינן מוטב שיהיו שוגגים גם בדבר המפורש בתורה (ע"ש הוכחתו).
ואפילו להיראים ושלמים שבעיר "שמתרעמים אם לא יודיעו להם שנפסקו העירובין שהם רוצים למנוע מטלטול הוצאת שבת" בכל אופן, הביא שם כמה טעמים שלא להודיע לרבים כלל, ועיקר טעמו הוא משום שגם אם יטלטלו אינו אלא בגדר 'מתעסק', וברמב"ם (הל' שבת פ"א ה"ח) כתב "נתכוין לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אינו חייב כלום וכן כל כיו"ב", וכל מקום שנאמר "אינו חייב כלום" - "לא מקרי עובר כלל אף על איסורא דרבנן", ע"ש.
[ומדאתינן להכי יש להוסיף ולהעיר, דנראה דמ"ש רבינו "שיארע שבת אחת והעירוב פסול" לכאורה כוונתו הק' היא שנודע שנפסל [ולא תקנוהו] לפני כניסת השבת דייקא.
ונראה הטעם בזה על פי המבואר בשו"ת 'האלף לך שלמה' (להג"ר שלמה קלוגר) או"ח סי' קעב, שאם נתקלקל הצוה"פ בשבת ו"אי אפשר לתקנו" יש לומר "שבת כיון דהותרה הותרה ומותר לטלטל", ע"ש. וכן מבואר שיטת אדמו"ר הזקן בשולחנו הזהב שב"קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אע"פ שהוא ככרמלית מד"ס, כיון שמן התורה הוא רשות היחיד גמורה, אומרים בו שבת כיון שהותרה הותרה" (או"ח סי' שסב ס"ז); "עיר המוקפת חומה ונפל התיקון שבמבוי בשבת הותר לכל שבת זו שהרי החומה מפסקת בינו לרשות הרבים או כרמלית שחוץ לעיר וכל העיר היא רשות היחיד גמורה מן התורה אלא שחסרה עירוב שדירת הנכרים מבטלת עירוב הישראלים כשנפל תיקון המפסיק ביניהם ובזה אומרים שבת כיון שהותרה הותרה כמו שנתבאר שם" (שם סי' שסה ס"ט). ועפ"ז הלא רוב העיירות הגדולות דינם כרשות היחיד מן התורה, כיון שמוקפות הן מחיצות באופן שהעומד מרובה על הפרוץ, ואם נפל העירוב אחר כניסת השבת עדיין מותר לטלטל בהן באותה שבת – הואיל והותרה מקצתה הותרה כולה - ואין איסור לטלטל כי אם לשבת אחרת; ואין החשש כי אם שמא יתקלקל העירוב ולא יספיקו לתקנו לפני כניסת שבת הבאה[65], ורק בכה"ג הוא שיש לחשוש שמא ישמעו ההכרזה שאין עירוב ואעפ"כ ימשיכו לטלטל מחמת הרגלם, וזו היא באמת מציאות נדירה].
מן המציאות:
על יסוד מה קבע רבינו ש"אי אפשר שלא יארע שבת קודש אחד והעירוב פסול", הלא עינינו הרואות עירובין בהרבה עיירות בישראל שהן עומדים וניצבים בחוזק, למשך יובל שנים ויותר, ומעולם לא נתקלקלו ולא נפסלו ולו לשבת אחת, ומה זה שכתב רבינו שהוא בגדר 'פסיק רישא' שהעירוב יפסל.
ועאכו"כ במקומות כאלה שיש וועד של רבנים מומחים ומשגיחים הסרים למשמעתם שבודקים את העירוב תמידים כסדרם לראות שמא נתקלקל העירוב ומיד נרתמים לתקן את המעוות כדי שלא יצא מכשול מתחת ידם, ולא יארע תקלה ליחיד ולציבור.
מדברי רבינו עצמו:
ראשית כל, הלא ב**דורנו זה** ממש, עודד רבינו את תיקון העירובין בכמה וכמה מקומות בעולם, וכמשנ"ת, ושש ושמח על עשיית העירוב כמצוותו, גם במקומות כמו 'כפר חב"ד' ששם לא נעשה העירוב בחשאי ובסוד כלל ומאז שנעשה הי' דבר גלוי וידוע לכל, כקטן כגדול, ואם אכן סבר רבינו דלא אכשור דרא לתיקון עירוב גלוי, איך תמך במלא עוזו בעשיית עירובין אלו, אם באמת סבר שבזמן הזה תיקון עירוב ה"ה בגדר תקלה איומה ר"ל?
הלא המפורסמות אי"צ ראי', שבכו"כ עיירות של אנשי שלומינו באה"ק ת"ו, ישנם עירובין המתוקנים על פי רבני חב"ד הנשמעים לדברי הרבי, והדברים ידועים וגלויים לכל, וכל העם מקטן ועד גדול סומכים על עירובין אלו, ומטלטלים ברחובות העיר מידי שבת בשבתו, ומעולם לא שמענו על הדעה המפורסמת הנ"ל.
וזאת שנית, בפגישת רבינו עם הרבנים הראשיים לאה"ק בשנת תשמ"ו נוסב הדיבור על דבר תיקון עירובין בעיירות מישראל, ובשיחה זו הביע רבינו קורת רוח מתיקון העירובין והשתדלות הרבנים היושבים על מדין בענין זה, ולא הזכיר דבר וחצי דבר שלדעתו מדובר על דבר העמדת תקלה איומה לארץ ולדרים עליה, לא מינה ולא מקצתה, וכל דבריו נאמרו בנעימות ובחביבות כלפי תיקון העירוב. הרי שלא רק שלא העיר את רוח הרבנים להימנע מלהכשיל את הרבים מיד ולדורות, עוד זאת נראה מרוח הדברים, שזרזם ועודדם על הנחיצות שבדבר.
ועוד בה שלישיה, ממכתב הרבי להרב ציננער (דלקמן ס"ו) – שנכתב לאחרי המענה הנ"ל לקהילת מלבורן - מבואר להדיא, שבמקומות שאפשר הדבר, מצוה גדולה היא לתקן עירובין גם בדורנו, וכמשנ"ת לעיל, ולא הזכיר לא דבר ולא חצי דבר על ה'סודיות' האמורה למלבורן, וכאן הבן שואל איך סתר רבינו את דברי עצמו: כאן קרא לזה תקלה איומה וכאן קרה לזה מצוה הראויה לעורר עליה - אתמהה.
והנה לע"ע אין בידי את נוסח השאלה ששלחו אנשי מלבורן אל רבינו ועל כן קשה לברר את הנסיבות המיוחדות אשר בגללן קיבלו מענה הנ"ל. אכן אם באנו להביא את כל דברי כ"ק – בענין תיקון עירובין - לעמק השווה, צריכים לחלק בין מקומות שבהם יציבות העירוב תלוי' ועומדת אך ורק בידי הקהילה היהודית וסמכות רבנים מומחים העומדים על המשמר אשר יש בידם את היכולת לתקן העירוב כאוות נפשם, ויש תחת ידם צוות אנשים הסרים למשמעתם ואת המימון הנצרך לסיור ולהשגחה ותיקון תמידי לבין מקומות שבהם אין כל הנ"ל או חלק מהנ"ל – וכנראה שרק על מקומות כאלו הוא שדיבר רבינו במענהו לשואלים ממלבורן, שבמקומות כאלה יתכן שתקנתו קלקלתו, ורב ההפסד על השכר [ודבר הלמד מענינו הוא, שבמלבורן אכן הי' חסר הרבה מהתנאים הנ"ל], משא"כ במקומות שיש בהם את המעלות הנ"ל, שאז אכן יש לתקן עירוב גם בדורנו וגם בתקופתינו.
ודבר זה מובן מדיוק לשון רבינו שכתב "אי אפשר שלא יארע שבת קודש אחד והעירוב פסול", והרי הדבר ברור לכל מי שיש לו מוח בקדקדו שלא בא הרבי להעיד ולקבוע לעולם ולעולמי עולמים, שבדרך הטבע "אי אפשר שלא יארע שבת קודש אחד והעירוב פסול"; והלא אין החי מכחיש את החי, שעינינו ראו ולא אחר, עירובין העומדים מיד ולדורות, ולא אירע כל תקלה!
ועכצ"ל שכוונתו הקדושה היא, כדרכו בקודש לענות על הנידון שלפניו ממש ונידונים כיו"ב, דהיינו על זמנים ומקומות כאלה שאין הנסיבות מרשות להקים עירוב שיהי' בר קיימא ובר תוקף לכל השבתות ובכל השנים.[66]
והנה בספר 'לוח היובל' (עמ' 62) תחת הכותרת "על דבר הוצאה מרשות לרשות בשבת בפ"ק ניו יארק" נדפס מודעא רבתי מאת הגרי"א הענקין זצ"ל, וז"ל.
"הנה רבים משומרי תורה וביחוד מחסידי פוילין מטלטלים פה בשבת ברחוב וסומכים על ההיתר של הרב יהושע סגל משערפעץ זצ"ל, והנני רואה בזה לבאר שאין זו סמיכה כלל. ואבאר: הנה להיתר טלטול צריך שלשה דברים, ערובי חצרות (ובכלל זה שתוף מבואות), שכירות מקום במקום שיש א"י, ומחיצות מוקפות כדין. ובגלל זה אין שייך לסמוך על היתר שמכבר אלא א"כ יש בי"ד משגיח תמיד על כל השלשה דברים: ערובי חצירות צריך שיהא במקום אחד בעד כל העיר (לדעת החכם צבי) וזה חסר עתה. ואפילו להסוברים שמועיל ע"ח שנעשה בכמה מקומות שבעיר ומסתמא יש הרבה מניחי ערוב, אבל שכירות מקום עשה אז הרב ז"ל רק על עשר שנים, ומני אז לא נשמע על מי שהוא שיעשה שכירות כדין. אמנם מה שמבטל ביותר ההיתר הוא שנוי העיר, כי סמיכות ההיתר היתה על החוף הבנוי שאצל הנהר ועל ה"עלעווייטער" וחלו שנויים בזה, והחוף הבנוי נתבטל דין מחיצה שלו מפני הגשרים שנתחדשו מאז גם במזרח וגם במערב, שהמחיצה שמתחת הגשרים נתבטלה ע"י הפסק הגשר, והגשר בעצמו איני עשוי במחיצות סביב, ומצד השני של הגשר בברוקלין ובניו דזורזי אין שם מחיצות מקיפות (וההיתר מתחלתו הי' רק על חלק ממאנהעטען, וברוקלין ובראנקס לא היו בכלל ההיתר מעולם) וממילא אזדא לי' ההיתר לגמרי , ושומר נפשו יזהר ויזהיר אחרים ע"ז".
הרי שהרב סגל עשה עירוב בנוא יארק, אלא שסמך עצמו על גשרים ומחיצות וכו' שבנו הרשויות ובנינים כאלו עשויים הם להשתנות והמחיצות שהיו פעם הולכות ונעלמות. ואכן בגלל זה, הנה במשך הזמן, בטלו אותן המחיצות ובגלל זה נתבטל העירוב, ומכל מקום המשיכו לטלטל ברחובות העיר כמקדם. נמצא שעל עירוב כזה ממש הוא שכתב רבינו שיכול לגרום לידי 'תקלה איומה' והוא בבחי' שאל אביך ויגדך, כי כבר הי' לעולמים שרבבות אנשים נכשלו למשך תקופה ארוכה לטלטל ברחוב באיסור גמור, ואתי שפיר מה שרבינו כתב הלשון 'תקלה איומה' כי ביטוי זה אכן מתאים למצב כזאת. אבל עירוב הבנוי ומתוקן מטעם ועל ידי הקהילה היהודית וברשותם לעשות - להאריך ולקצר - כבתוך שלהם, והעירוב עומד תחת השגחת רבנים מומחים וצוות משגיחים העומדים על המשמר, על זה לא דיבר רבינו, לא מיני' ולא מקצתי'.
ועל פי זה יתבאר מה שתמך רבינו בעירובין שנעשו בארץ הקודש, ששם יד ישראל תקיפה היא לעשות בתוך שלהם, והממשלה תומכת ומסייעת ביד רבני העיירות ובאי כוחם לעשות עירובין חזקים ובריאים.
ועל פי זה יתבאר גם מה שלא עורר את הרבנים הראשיים על דבר תקלת העירובין, ואדרבה, נראה שעודד אותם, ועל פי זה יתבאר גם מה שעודד את הרב ציננער לתקן עירובין במקומות המתאימים לזה, וכנ"ל.
ובזמנינו אלה הרי אין חילוק בין ארץ ישראל לחו"ל, כי יד בתי דין של ישראל 'תקיפה' לתקן עירובין מהודרים (ברשיון – ובתיאום עם – השלטונות) כמו בארץ ישראל ממש, והרשויות מייפים את כוחם של העירובין בזה שהם שומרים ומגינים על זכויות היהודים לתקן את העירובין כהלכתם, ולדידיהו הרי העירובין הם בגדר 'זה (הקהילה היהודית) נהנה, וזה (הגוים) לא חסר' כלל, כמפורסם.
ואלו שתומכים בעירובי ארץ ישראל ומתנגדים להקמת עירובין בחו"ל אינם אלא מן המתמיהים, כי אי אפשר להפריד בין הדבקים וכמשנ"ת.
ועוד וגם זה עיקר, ובהקדים מ"ש אדמו"ר הצמח צדק ב'פסקי דינים' שלו (אהע"ז ג, ג) בענין דבר הנאמר "בשם כאאזמו"ר הגאון נ"ע" – ש"ודאי אילו הי' ברור שאמר כן בלי ספק הייתי מבטל דעתי בזה כי מי יבוא אחר המלך כו' וכגבוה שמים מעל הארץ גבהו דרכיו מדרכינו כו', אך ידוע לנו שיוכלו לומר בשמו מה שאינו כו'. ולזאת אין לסמוך על השמועות. גם אפשר הי' באותו הענין כמה וכמה צדדים אחרים שהי' ראוי לכתוב כן. אם אמת הדבר"
אף אנן נעני אבתרי', בענין מה השיב רבינו לאנ"ש במלבורן, שינהגו להיפך מההנהגה המפורסמת והמאושרת והמקובלת, בכל מקום בעולם, עכצ"ל ש"הי' באותו הענין כו"כ צדדים אחרים שהי' ראוי לכתוב כן".
ואכן כאשר חששנו כן ראינו, כי בשעתו הדפיס הרה"ת ר' מרדכי שי' קראזניאנסקי קונטרס בענין העירוב בעיר מלבורן[67], ובו הראה בעליל שהעירוב שם לא נעשה באופן הכשר לשיטת הרבה פוסקים,
ובכללם אדמו"ר הזקן, כי (בנוסף לעוד פקפוקים) סמכו על גדות הים לצורך מחיצה[68] וכבר נתבאר לעיל שמחמת טעם זה ממש, דחה רבינו את פירסום העירוב במנהטן בשעתו, וילמוד סתום מן המפורש.
עכ"פ לפי מה שנתבאר, המצא תמצא שהמענה לאנ"ש בעיר מלבורן אינה סותרת שום דבר שכתב רבינו ע"ד גדול התועלת והזכות בתיקון עירובין ידועים ומפורסמים לכל, כי לא ענה להם אלא שאין לפרסם ע"ד עירוב שאינו כשר לכתחילה.
כל זה הוא ליישב את הדברים הקשים ואת המענה היוצא מן הכלל כדי שיעלו כל דברי רבינו בקנה אחד ויבואו כולם לעמק השווה, ולא יחסר המזג בדבריו הקדושים[69].
משנתו האחרונה של הרבי
ו) הרה"ג הרה"ח מו"ה ר' גבריאל ציננער שליט"א הוא מגדולי מורי הוראה בעיר ברוקלין יע"א, והי' מקושר בחבלי עבותות להרבי זי"ע, והי' רגיל לבקש אצל רבינו עצה ותושי' בכל דבר קטן וגדול[70].
כדרכו הי' עוסק גם בתיקון עירובין בעיירות גדולות ברחבי ארצות הברית, ולשם כך אף נסע מפעם לפעם למקומות שונים להורות להם את המעשה אשר יעשון לתקן העירוב כהלכתו. פעם אחת נסע הרב ציננער לקליפורניה לתקן עירוב באיזור 'בעווערלי היללס', ולפי נסיעתו פנה אל הרבי לבקש הסכמתו וברכתו הק', הרבי נתן להרב ציננער את ברכתו ואף העניק לו שני דולרים ל'שליחות מצוה' כדרכו בקודש.
ובחודש אלול שנת תשמ"ב פנה הרב ציננער אל רבינו וביקש ממנו שיצא בקריאה לקהילות ישראל ורבניהם לתקן עירובין בכל עיירות מושבותיהם כדי לחזק את שמירת השבת קודש בכל מקום, וכפי המבואר לעיל מפי ספרים וסופרים. וממענה הרבי אליו זכינו לבירור דעתו הק' של הרבי ומשנתו האחרונה בנידון, ואין שמחה כהתרת הספיקות.
הרבי כתב לו בזה"ל[71]:
בנוגע לעירובין, ידועים ב' הקצוות: א) מצוה לחזור כו' ומברך עליו[72], ולאידך - אפילו בדור צדיק[73] כפשוטו - צ"ל שיור שלא תשתכח כו', ובדורנו זה עאכו"כ[74].
ולכן, לפענ"ד, על רבנים היודעים תנאי המקום - להחליט מה מכריע במקום פלוני - לעשות או לא.
פשוט - שבמקום שישנו [עירוב] - צ"ל השתדלות וכו' שיהי' כדין, ואשרי חלקם דמזכי הרבים, ואלמלי שמרו שבת א' כו' –
אבל פני' וקריאה בזה מצדי, הרי צ"ל בהקדמה (עפהנ"ל) שבאם העירוב נעשה ע"פ וגם ברצון חכמים וכו' – (דאין מדינה זו כפולין לפנים וכו') ומכמה טעמים חשש שעי"ז יצא שכרו כו'. וק"ל.
עד כאן לשון קדשו.
והנה טרם נבא למנות את הפירות הנושרין ממכתב זה להלכה ולמעשה בפועל, יש להעיר שרבים נבוכו בהבנת דברי קדשו בתחלת המכתב "אפילו בדור צדיק כפשוטו - צ"ל שיור שלא תשתכח כו', ובדורנו זה עאכו"כ".
ונראה הביאור בזה, ובהקדים הא דתנן (עירובין נט, א) "עיר כו' של רבים ונעשית של יחיד אין מערבין את כולה אא"כ עשה [שיור] חוצה לה". וברמב"ם (הל' עירובין פ"ה ה"כ) ועד"ז בשו"ע (או"ח סי' שצב ס"א) "אלא מניחין ממנה מקום אחד אפילו בית אחד בחצר אחת ומשתתפין השאר". והטעם מבואר (רמב"ם שם הכ"א ושו"ע שם) "דבר זה משום הכר הוא כדי שידעו שהעירוב התיר להן לטלטל במדינה זו שרבים בוקעין בה, שהרי המקום שנשאר ולא נשתתף עמהן אין מטלטלין בו אלא אלו לעצמן ואלו לעצמן".
ונראה דכוונת רבינו במכתבו כך היא: הגם שיש מצוה לחזור אחר עירוב, ומלשון 'לחזור' נראה שצריך לעשות כל מה שאפשר לערב אפילו אם אי אפשר לעשות העירוב באופן הכי נעלה, וכפי שרואים בכל השו"ת מהלכות עירובין, מגדולי הראשונים עד גדולי האחרונים, ומכל החוגים , שסמכו על הלכה כשיטת המיקל בעירובין כדי שיהי' אפשר לערב, אפילו במקומות כאלה שלא הי' אפשר לעשות הכל כמהדרין. אמנם לאידך גיסא הלא קיי"ל שצריך לעשות שיור שלא תשתכח עירובין, דאפילו כאשר העירוב כשר לכתחילה, צריך לשייר בית אחד מן העיר כדי שלא תשתכח תורת עירובין. ומזה נראה שהדבר צריך שיקול עד כמה צריך "לחזור" כדי לעשות העירוב, עד כמה צריכים להקל. ועל זה כתב שעל הרבנים להחליט. וכוונתו שאי אפשר לכתוב בכלליות שבכל מקום צריכים לערב, כי זה תלוי בתנאי המקום אם אפשר לערב כדבעי. ובשיקול הזה הרבי לכאורה נכלל את כל החששות שכבר דיבר ובכלל כל הלכות כפשוט. ואולי החשש הכי חשוב אצל רבינו הי', שלא יצא כמו העירוב שבנה הרב סגל במנהטן, שלעשרות שנים העירוב לא היה כשר, ויהודים שומרי תורה ומצות לא ידעו והמשיכו לטלטל. ובפרט שהרב צינר היה בונה עירובין בכל מיני עיירות נידחות. ואחר שבנה להם את העירוב לא היה אחראי על ההשגחה, שיבדקו כל שבוע ויתקנו מתי שצריכים. אז אולי הכוונה גם שתלוי בתנאי המקום שאם אין שם יראי שמים אחראים שאפשר לסמוך עליהם שיבדקו את העירוב כל שבוע, אולי לא כדאי לבנות העירוב להם שלא יצא כמו העירוב שבנה הרב סגל. ויש אלו שרוצים לדחוף כל השמועות בפנים השיקול, לדוגמה שכוונת רבינו שהרבנים צריכים לשקול האם עשיית העירוב יגרום שאנשים ישכחו תורת עירוב ויטלטלו במקומות אחרים, או לא. וזה דבר מוזר לומר כי הרי זה הולך נגד הלכה וסותר כל המכתבים האחרים, ובפרט נגד דברי התשב"ץ והבית אב. ואי אפשר להמציא חידושים שסותרים דברי רבינו והלכה, בלי ראיה מפורשת. ובפרט שהרי רואים ברור מהמשך מכתב זה שבמקום שישנו צריך להשתדל שיהיה כדין, הרי שאפילו על עירוב שלא נעשה כהרישא של המכתב, לא ילחמו נגד זה חס ושלום, אלא ישתדלו לתקנו לעשותו כדין. אז מהפתרון שהרבי אומר, אפשר לראות על איזה חשש התכוון בהרישא, כי אם הכוונה של הרישא היה על שיקול, האם זה יגרום שישתכחו תורת עירוב, היה הרבי צריך לכתוב, שבמקום שישנה צריך להשתדל שלא ישתכח תורת עירוב. שהרבנים ישתדלו לעשות שיעורים בהלכות עירובין, לעשות היכר בסוף העירוב עם שלט שעד כאן העירוב וכו'. אלא רבינו כותב שצריך להשתדל לעשות כדין. וגם להעיר שעל החשש שמה ישתכח תורת עירוב כבר תקנו חזל מה לעשות, וזה לשייר בית אחד מן העיר ותו לא.
המורם מדברי רבינו במכתבו הוא:
(א) גם בימינו מצוה היא לחזור אחר עירובי חצירות ובכללם תיקון עירובין בעיירות – בין באה"ק ובין בחו"ל.[75]
(ב) במקום שיש כבר עירוב פשוט שאין להסירו, ואדרבה יש להשתדל שיהי' מתוקן על צד היותר טוב.
[ובדברי רבינו אלה, "פשוט - שבמקום שישנו [עירוב] - צ"ל השתדלות וכו' שיהי' כדין, ואשרי חלקם דמזכי הרבים", נמצאת תשובה ניצחת לאלו הלוחמים ר"ל היל"ת נגד עירובין הקיימים כי הלא דברי הרבי ברור מללו, שכל הנידון אינו אלא אם ומתי יש לקחת את היוזמה לתקן עירוב במקום, אבל כאשר העירוב כבר קיים, אפילו אם לא נעשה בתכלית ההידור, אזי העצה היעוצה היא, לא לצאת במלחמת תנופה נגד העירוב, כי אם לפעול למען תיקונו שיהי' כדת וכדין, 'לכתחילה', ועד לאופן של מהדרין מן המהדרין!]
ולכאורה הפשט פשוט שהגם שלדעת הרבי יש יותר מקום להחמיר בהשיקול מתי לסמוך על הלכה כמיקל בעירובין, ולכאורה רבינו סובר כדעת התשב"ץ[76] שרק אפשר לסמוך על הלכה כמיקל בעירובין אם יש ספק מה הפסק לפי שולחן ערוך. אבל יש הרבה פוסקים שסוברים שאפשר להקל אפילו נגד שולחן ערוך, וכבר נתפשט המנהג לסמוך כך, **אז כפשוט אי אפשר ללחום נגד רב שסומך עליהם. **
(ג) ישנם מקומות מסויימים שבזה"ז (עכ"פ) יש להימנע מתיקון עירוב, בגלל שבמקומות אלו יש לחשוש שלא יהי' העירוב מתוקן ככל חוקתו ומשפטו ויהי' עומד לאורך ימים תחת פיקוחו של רב מומחה שעי"ז נוכל להיות בטוחים בכשרותו ובתועלתו, ואז יש חשש גדול שכאשר יפסל העירוב (כטבע הדברים שבנסיבות אלו) ימשיכו (אלו החסרים ביראת שמים) לטלטל כמקדמת דנא, ותצא מזה תקלה גדולה[77].
(ד) במקומות שאין חשש זה, נעמיד הדת על תילה ונקיים את האמור בשו"ע ובכל הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים, שמצוה היא לתקן עירובין, ובלשון הרב, הרי באופן זה ראוי הדבר גם ל"פני' וקריאה בזה מצד" הרבי, והרבה תועליות בדבר, ובראשם שלא יכשלו רבבות מבני ישראל באיסור הוצאה, וכל העוסקים בזה זכות הרבים מסעייתם, ומקרבים בזה את הגאולה האמיתית והשלימה!
g
[1] ) רמב"ם הל' ברכות פי"א ה"ג והי"ד. הל' שבת פ"ה ה"א. ובשל"ה הקדוש ריש מסכת שבת ד"ה עירובי "עירובי חצירות מצוה גדולה".
[2] ) גם במכילתא איתא "והי' ביום הששי והכינו, מכאן שמערב אדם מע"ש לשבת".
אבל יעויין בתו"כ עה"כ (ויקרא כו, ד) "ונתתי גשמיכם בעתם" - ברביעיות. אתה אומר ברביעיות או אינו אלא בע"ש כו'. ובביאור המיוחס להראב"ד ועד"ז בביאור הר"ש משאנץ שם כתב, וז"ל: ויום רביעי לא ידענא מאי טעמא קא קרי לי' 'בעתו' טפי מיום ראשון שני שלישי. ואפשר דרבותא קאמר דאפילו ברביעי הוי 'עתו', ולאפוקי חמישי וששי שמתבטל מהם עונג שבת. עכ"ל. ובשו"ת 'עמודי אש' סי' ה כתב דעכצ"ל "הטעם משום שצריך לקנות ביום ה' צרכי שבת ומוכח דהקניות על צרכי שבת הוא ביום חמישי". ועפ"ז ביאר שם את דברי המכילתא דילן, דאין לומר דקאי על עירובי חצירות, חדא, "דהא עירובי חצירות ליכא בהו אפילו אסמכתא מקרא" (רש"י ותוס' שבת לד, א); ועוד, "האיך נלמד זה מהקרא". ועל כן ביאר עפמ"ש הרוקח (סי' ל) "במס' שבת בפרק כל כתבי הקודש, אמר רב חסדא, לעולם ישכים אדם בהוצאת שבת שנאמר 'והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו' - לאלתר. במכילתא: 'והכינו' - מכאן שיכין לערב שבת" – "ובודאי כיון לדברי המכילתא הללו וכן היתה גרסתו. והכוונה: 'והיה ביום הששי והכינו' - שיכין לערב שבת, דבערב שבת יהי' הכל מוכן והיינו שיכין ביום חמישי". וראה 'תורה שלמה' עה"כ פ' בשלח שם (עמ' קצג) אות לט.
[3] ) "כדי שלא יבואו לטלטל באיסור (שו"ע אדמו"ר הזקן סי' שסו שם). וראה לקמן בפנים =
בשו"ת 'משנה הלכות' ח"ח סי' קכב מנה דוגמאות רבות ממכשולים המצויים, [רובם] גם אצל החרדים לדבר השם, כאשר אין עירוב בעיר, ואלו הם: "[א] בספר חסידים סי' רסה הובא בתו"ש סי' ש"נ דהאוכל שומשמין אחר אכילתו בשבת דהוא מעלה גרה מאכילתו ויצא בעיר דליכא עירוב עושה הוצאת איסור בשבת"; [ב] בית אפרים סי' ש"נ הניח בצ"ע אי מותר לבלוע הרוק במקום שאין עירוב דבליעתן היינו הנחתן וגם לרוק ברחוב אסור. [ג] ולפעמים הכפתור על המלבוש מצד אחד נתרפף התפירה ותלוי ואינו ראוי עוד לסגור המלבוש דאז יש איסור הוצאה . . [ה] והרבה פעמים נמצא בכיס פרורים קטנים או מוך הנעשה מהבגדים שהוא להרבה פוסקים באיסור הוצאה . . ובספר נגיד ומצוה וז"ל ועוד מורי ז"ל ראה אחד מכמה שנים שמת שהיו מענישים אותו כשרצו לעלותו למחיצתו על שלא נזהר פעם אחת בשבת שנכנס מעט אפר בתוך מנעלו בלתי כונה ולא נזהר ויצא לשוק שלא הי' בו עירוב . . . [ו] וגם הרבה פעמים משתמשים ע"י עכו"ם וסוברים כי הוא היתר גמור . . אפילו אי הוא דרבנן מ"מ דוקא במקום מצוה התירו אמירה לעכו"ם . . [ז] בעניני רפואות שנחוץ מאד להביא כמה פעמים מעדעסינס ולילך לרופא ולישא דברים ולפעמים אפשר שיבא לידי סכנה מפני חשש הוצאה ומשא שלא ירצו להביא מעדעסינען, [ח] וכמה חולים שנושאים בכיס ניטראגלעצירין למחלת הלב, [ט] וחלאים בבית חולים שאינם רוצים לאכול בבית חולים וא"א להביא להם מאכל מבית מפני השבת, [ט] ובקטנים היוצאים וא"א להכניסם וההורים מטלטלים אותם ומביאים לבתיהם, [י] והזקנים שיוצאים במקלות, [יא] ומי שקשה עליו השמיעה ויוצאים במכונה הירינג עיד, [יב] ונשים יולדות שנכנסים לבי"ח וצריכים להביא מלבושיהם שמה, [יג] וכמה בני תורה מתבטלין מתורה מפני שצריכים לשבת בבית ולהיות בעיבי סיטער בש"ק מפני שנשותיהם רוצים לצאת ולא יכולים ליקח הילדים חוצה, [יד] וכמה מזוגות הצעירים לא יכולים לילך לבית ההורים מפני שיש להם תינוק קטן . . [טו] ובימות הגשמים שמתקלקלים המלבושים הכובעים והשטריימלעך ובאים לידי צער והפסד ממון וגם לידי חילול שבת שאין יודעים שאסור לנפץ הגשם מהכובע או השטריימעל וכיו"ב, [טז] גם ביו"ט שלא הותרה הוצאה אלא לצורך יו"ט כמבואר בשו"ע או"ח תקי"ח ושאר הוצאות אסורים ורוב העולם אפילו שומרי תורה אין נזהרין בזה ואפילו בני תורה ובני ישיבה ונשותיהם . . [יז] ואנשי הצלה שהולכין בשבת ומוציאין משא כמ"פ נכשלים שלא לצורך [יח] נשים שיוצאות בעד שתקנה לנדתה, [יט] היוצאים בחגורות, [כ] או בכובע קטנה תחת הכובע שלא יוצאים כן בכל השבוע יש בזה שאלות גדולות כמבואר בשו"ע".
[4] ) גירסת הרי"ף [והריטב"א – הו"ד לקמן בפנים]: "דדיירי בה".
[5] ) "הייתי מתבטל כל אותו היום מדברי תורה" (פי' ר"י מלוניל על הרי"ף שם).
[6] ) "כלומר אין בהם תבונה להשגיח על ענינים אלו" (בית הבחירה להמאירי שם).
[7] ) ראה כתובות סה, א: "ידענא בי' בנחמני דלא הוה שתי חמרא" ובתוס' הרא"ש (הו"ד בשטמ"ק) שם: "שהי' עני כדאמרינן במועד (להעיר ממו"ק כח, א) דלא אישתכח פיתא דסמידא בגו ביתי'" – והוא דלא כמ"ש בפי' ר"ח גאון (תענית יז, א-ב) "אביי דהוא כהן מבני עלי לא הוה שתי חמרא". וראה מגילה ז, ב: "אמר אביי, כי נפקי מבי מר הוה שבענא כו' היינו דאמרי אינשי כפין עניא ולא ידע". וראה תוד"ה משקל – חולין קלג, א: "שגם הוא לא הי' עשיר" וברש"ש שם. פתח עינים להחיד"א כתובות שם ושבת קיט, א. ועוד.
[8] ) ובפירוש רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף עירובין שם: "וא"ת נהי דאביי שהי' תלמיד לא הי' יכול לוותר משלו בכל שבת ושבת אבל רבה שהי' ראש הישיבה והי' עשיר למה לא הי' עושה, יש להשיב דכיון שהי' ראש הישיבה לא הי' לו פנאי אפילו לזה כי כל בני הישיבה היו נצבים עליו מבקר ועד ערב".
[9] ) 'תשובות פסקים ומנהגים' למהר"ם ב"ר ברוך, חלק רביעי (ירושלים תשל"ז), פסקי עירובין אות קנג (עמ' סו).
[10] ) ראה גם מרדכי עירובין סי' תקטו והגהות מיימוניות ריש הלכות עירובין פ"א ה"ב (אות א). הגהות אשר"י עירובין פ"ו סי' יא. ועוד.
[11] ) וראה גם שו"ת 'שבט הלוי' ח"ח סי' קעז (ב) – בתשובה מבן המחבר - במענה לשאלה "האם יש ענין ומצוה בהקמת עירובין בעיירות בזה"ז" והשיב: "מה שאלה היא זו, שאל אביך ויגדך, הלא הדבר זה מבואר ומפורש ע"י התנאים והאמוראים כו'"**. **
[12] ) כנראה דייק הריטב"א מלשון הגמרא לפי גירסתו (כגירסת הרי"ף) "דדיירי בה".
[13] ) ובפירוש רבינו ישמעאל בן חכמון על הל' הרי"ף על מס' עירובין (בני ברק תשל"ד) שם: "מבואה דדיירי בי' תרי גברי רברבי כרבנן פי' כגון אתה ורבה לא ליהוי בי' לא עירוב ולא שיתוף והא פשיעותא מתחזי".
וראה סוגיית הגמרא לקמן (עירובין ע, א): "מהו דתימא כיון דלא עירב ליקנסי', קא משמע לן", דלכאורה קנס זה מה טיבה? אמנם אם נימא דכעין חובה היא ולא רק מצוה שפיר ס"ד דכאשר ביטל החיוב יקנסוהו [וקמ"ל דאם כי חובה היא מ"מ לא קנסוהו].
[14] ) ראה חי' הרשב"א עירובין שם. ועוד.
[15] ) ובשו"ת 'שערי צדק' או"ח סי' לז: "זכה למצוה רבה במדת יעקב אבינו ע"ה, שפירשו חז"ל עמ"ש 'ויבא יעקב שלם ויחן' כו' עירובין תיקן להם, וכעין מה שהביא המהרש"א בסוף המסכתא כי עירוב גורם לשלום, והיינו עירוב והיינו שלום."
עוד להעיר ממ"ש בשו"ת 'דברי מלכיאל' ח"ה סי' ז בא"ד: "העירוב הוא אות על התקשרות האנשים והתערבותם זה בזה, ולזה העירוב מביא לידי שלום כדאיתא בירושלמי". [ובשו"ת מחזה אברהם או"ח ריש סי' עה: "עיקר עירובי חצירות הוא מפני דרכי שלום כדאיתא בירושלמי וכו', ולכך במקום שיש מחלוקת אין עירוב, ולא נאה לת"ח להתנהג כן להיות כאינו מודה בעירוב, ר"ל, שכל המחזיק במחלוקת הרי הוא כ'אינו מודה בעירוב', דעיקר תקנתו הי' מפני דרכי שלום"].
וראה שו"ת 'שיח יצחק' סוף סי' קפז בשם גדול אחד על מאמר חז"ל (סנהדרין כח, ב) "זה חלקי מכל עמלי, חד אמר מקלו וחד אמר קודו" וז"ל: דהנה שהע"ה תיקן עירובין ונט"י (עירובין כא, ב) . . ואיתא בגמ' (גיטין סח, ב) ומדרש (שהש"ר פ"א, י. ועוד) מלך והדיוט, אבל 'חלקי' - מצוותיו ותקנות טובות האלה שתיקן לישראל אותן היו לו לעולמי עד ועליהם אמר 'זה חלקי מכל עמלי', וזה שאמר במדרש זה אמר 'מקלו', דהיינו עשיית העירוב ע"י לחי וקורה, וחד אמר קודו הוא כלי חרס שנוטלין בו ידים, ודפח"ח".
[16] ) וב'בית הבחירה' להמאירי (עירובין עח, ב) הקדים טעם זה לטעם הקודם, וז"ל: ואע"פ שבעירובי חצרות מיהא אין כאן מצוה כל כך מ"מ סרך מצוה יש בה ודרך שלום וחיבה כשמתערב עם חבירו ונעשין כאחד, וע"ד שאמרו בתלמוד המערב . . ועוד שראוי לחסידים לערב שמא ישכחו ויוציאו וכעין מה שאמרו מבואה דדיירי בי' תרי גברי כו'".
[17] ) וראה שו"ת 'משנה הלכות' ח"ח סי' קמו שההימנעות מתיקון עירוב בעיר גורמת למיעוט הילודה ר"ל בגלל שהרבה משפחות גרים במדורים קטנים ואי אפשר להוציא הילדים בשבת והדירה נהפך להם לבית האסורים, הרי שעי"ז שאין מתקנים עירוב בעיר גורמים הם "למיעוט הולדת בני ישראל ועוד כו"כ מכשולות . . השחתת זרע ועיכוב הריון כו'". וע"ש שפירש הכתובים (ישעי' נו, ג-ד) "ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש, כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי", ד"לכאורה אין להם שייכות ה'סריס' עם ה'שבת'", אמנם ע"פ הנ"ל א"ש "דהסריס הוא שאשתו מסרבת להוליד יותר מפני שיראה מהצער שיהי' לה בשבת קודש עם הילדים ואמר הנביא 'ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש, כי כה אמר ה' לסריסים . . כל שומר שבת מחללו', והיאך אפשר, ע"י שישמרו השבת ויתקנו עירובין ולא יבואו לידי חילול שבת ועי"ז יחזיקו בברית קודש ויהיו להם בנים".
[18] ) וראה גם 'פרי מגדים' או"ח סי' רס א"א סק"ג "עירובי חצרות . . מצוה כבוד שבת שלא יהיו ידיו אסורות מלהוציא ולהכניס". [ראה לשון הרמב"ם הל' יו"ט פ"א ה"ו "להרבות בשמחת יו"ט ויוליך ויביא כל מה שירצה כו' ולא יהי' כמי שידיו אסורות"].
וראה שו"ת 'אגרות משה' או"ח ח"ה סי' כח אות כא שגם "במדינה זו . . יש צורך בשביל הרצון הגדול שאיכא לאינשי, ובפרט לנשי, שיוכלו לצאת לטייל עם התינוקות, ולהרבה אינשי ליכא אף חצר קטן לילך שם עם התינוקות. וגם הרבה אינשי יראים לצאת מהבית בלא מפתח בכיסם".
וראה שו"ת 'ושב ורפא' (להרב רפאל שי' אייפרס) ח"ד סי' יט (עמ' קכט ואילך) הביא תשובת מורה צדק אחד שמנה ופירט כו"כ מכשולים שנמנעים מהם וכמה מעלות ותועליות שמרוויחים - ע"י תיקון עירוב כהלכתו, ע"ש.
[19] ) וברא"ש שבת פ"ב סי' כא: "שלום אהלך זו הדלקת נר שלום בית, ופקדת נוך זה עירובי חצירות - תיקון הנוה".
[20] ) ודלא כמ"ש בספר 'עלי תמר' על הירושלמי (עירובין פ"ג ה"ב) לפרש דברי השאילתות, "שיש להרחיב ה'שלום בית' גם על השכנים שגם הם בכלל שלום בית במובן הרחב, שכן השכנים הם כקרוביו . . . שכל ע"ח בין בלי שיתופי מבואות ובין בשיתופי מבואות בנוי על יסוד שלום הבית והמשפחה במובנו המצומצם".
וראה 'העמק שאלה' על השאילתות (סי' ק אות י) בביאור שיטת הראב"ד (בהשגותיו על הל' עירובין ספ"ו) שאין מברכין על עירובי תחומין משא"כ עירובי חצירות, וז"ל: "בשלמא עירובי חצירות מצוה לערוב כדי שיטלטלו בחצר ובמבוי ויש בזה עונג שבת משא"כ בתחומין אינו אלא להתיר האיסור לילך יותר מתחום שבת וה"ה כמו בדיקת הריאה שמחוייב לבדוק מדרבנן שאינו טעון ברכה, והרמב"ם [הל' עירובין שם] ס"ל שכל מה שקבעו הכמים לעשות מעשה טעון ברכה ולא דמי לבדיקת הריאה שאינו אלא ידיעה אם היא טריפה", ע"ש.
[21] ) "פשוט דהכוונה בעל כרחך על צורת הפתח (שזהו קורין ג"כ עירוב)" ('נימוקי אורח חיים' דלקמן בפנים).
[22] ) וע"ש ש"גדולה חזקה שהוחזק העירוב כנזכר לעיל מערב שבת גם אם נאמר שהוא ספק דאורייתא"!
בשו"ת 'דובב מישרים' ח"ב סי' כח נשאל בנידון "תיקון עירובין בק' שמוקפת בצורת פתח ובתיקון לחיים, וכ"ת העמיד משגיח ע"ז שבכל עת קודם ש"ק יבקר כל המקומות אם לא נתקלקל בינתיים, ואולם להיות שרבו המבואות המתוקנים ואי אפשר להמשגיח לבקר כל המקומות בעש"ק, ע"כ מבקר הרבה מקומות ביום ה' וסומך ע"ז מבלי לבדוק אותם עוד הפעם ביום ו' עש"ק", ו"כמ"פ מזדמן שאחר ש"ק נראה שהיו הלחיים מקולקלים, כי לרגלי דוחק האנשים שעוברים שם היו מתקלקלים" – "אם יש איזה חיוב דוקא לבדוק ולבקר סמוך לש"ק היינו ביום ו' עש"ק".
והשיב ה'דובב מישרים' שמעיקר הדין "כיון דמיעוט המתקלקל הוא בא ע"י מעשה שמנתק, שפיר מוקמינן אחזקה ולא חיישינן", ע"ש "ראי' מפורשת לזה". ומ"מ סיים "מהיות טוב בודאי נכון לברר סמוך לש"ק", ע"ש בפרטיות.
[23] ) ומקורו מהתוספתא ב"מ פי"א, ט - הובאה ברמב"ם הל' שכנים פ"ה הי"ב. וראה שו"ת נו"ב מהדו"ת חו"מ סי' לט.
[24] ) ראה גם 'ערוך השולחן' או"ח סי' שמה סי"ח: "שהעירובין נתפשטו ברוב ערי ישראל הרבה מאות שנים מקודם ורק על סמך היתר זה וכאילו בת קול יצא הלכה כשיטה זו".
[25] ) ובלשון הגרמ"פ ז"ל בשו"ת 'אגרות משה' או"ח ח"א סי' לט על פסקו של הערוך השולחן: "כבר הורה זקן."
[26] ) ואפילו במקום שיש מחלוקת בין רבני העיר אם יכולים לעשות עירוב, שבכה"ג אין הרבנים המחמירים יכולים לסייע בזה, כתב בשו"ת 'אגרות משה' (ח"ד סי' פט) כאשר נחלקו בדבר תיקון עירוב בעיר מנהטן, והוא בעצמו הכריע להחמיר, דאף שהוא לא הי' "יכול לסייע בזה", מכל מקום ברור הדבר שאין "למחות ביד המקילין, וכשיתקנו הרי יהי' מותר לאיזה שיטות, גם הם רבנים גדולים ומי ימחה בהם, מכיון שסוברים לפי הכרעתם שיכולין לתקן והם ראויים להוראה", וסיים: "רבנים הסוברין שיש לתקן, רשאים לעשות כמו שהם סוברים". [ולהעיר משו"ת 'אגרות משה' או"ח ח"א סי' קפו: "פשוט שכיון שהם עושין ע"פ הוראה ליכא איסור לפנ"ע ולא איסור מסייע ידי עו"ע שהעושה ע"פ הוראה אין לו שום חטא אף אם ההלכה שלא כמותו"].
[27] ) ראה שו"ת 'חמדת שלמה' עמ' סא אות ה: "באותן עיירות שאין שם עירובין עדיין, יתעוררו הבעלי בתים בהתעוררות רב שיהי' להם עירובין בהכשר."
[28] ) ראה שו"ת 'גינת ורדים' או"ח כלל ג סי' כב: "ויהי כי ארכו הימים כהיום הזה נולדו כמה ספיקות עד היכן גבלו ראשונים התר של עירוב וכו' אשר על כן נתתי אל לבי לתקן עירוב מחדש ולהעלות על ספר סימני הגבולים של היתר העירוב, ואגב אורחין נוסיף אומץ בכחא דהתרא להרחיב מקום ההתר, להסיר מכשלה מהמון עם המזלזלין בדבר".
[29] ) וראה גם שו"ת 'זקן אהרן' (מהדו"ת או"ח סי' יז): "אשריו ואשרי חלקו אשר נפל לו בנעימים להיות ממזכי הרבים להצילם מחילול ש"ק, מחלקו יהא חלקי, ראיתי כל תכנית וטעמי ההיתר ועל כולם יש לסמוך על דברי המקילים בזה והלכה כדברי המיקל בעירוב . . ואין לחטט ולחפש חומרות בענין זה"
[30] ) ובשו"ת 'לב חיים' שם (מ, ד) כתב עוד: "אפילו אם נאמר דיש ח"ו איסור לשנות המנהג מחומרא לקולא, הרי קיי"ל בש"ס ובפוסקים דאומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירו כשיהי' האיסור קל לגבי חטא החוטא וכדאמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין לב, ב) ניחא לי' לחבר דליעבד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעבד עם הארץ איסורא רבה, ואם כן אין ספק כי לגבי איסור טלטול בלתי עירוב הוה איסורא רבה לגבי הא דאין לשנות המנהג מחומרא לקולא כי כתבו הפוסקים דלא יפה עושה ומה גם כי כשנכשלים רבים ומכשול עון תדיר בכל שבתות השנה משא"כ שינוי המנהג דמאי דהוה הוה".
וראה שו"ת 'לב חיים' שם, ד"כל מה דמצינן לאורויי לקולא בענין עירוב שבח ויקר יתנו". וראה גם שו"ת מהרי"א הלוי ח"ב סי' קח: "יען כי חובה עלינו לחפש בחורין ובסדקין אחרי פתח היתר כדי להנצל מן מלול שבת ח"ו אמרתי אפתח אנא פתחא לנפשאי דרך אחר בזה".
[31] ) ושם: "יש להשתדל בכל היכולת שיהי' העיר מתוקנת בעירובין, וכן נהגו ברוב מקומות"; "כתבתי זאת כי שמעתי שהגאונים בעיר מינסק מיאנו בזה מטעם אשר אתם, אבל ראיתי בעיר ווארשא לאדז בריסק ווילנא שמתוקנים בעירובין".
[32] ) ובשו"ת 'שבט הלוי' (הנ"ל הערה 11): "האומנם ראינו בדברי הגאון הגדול מהר"ם פיינשטיין זצ"ל שכתב בתשובתו ('אגרות משה' ח"א סי' קל"ט [וראה גם שו"ת 'אגרות משה' שם סי' קמ] כמה פקפוקים בכל תנאי זה דמכוונים, אבל כבר ידוע בבי מדרשא דתשובה זו לית נגר ובר נגר דיפרקיני' ויבין דבריו, ובפרט מה שמשיג שם על כמה מגדולי הראשונים והאחרונים, שפירשו דבריהם היטב עפ"י פשטות דברי הש"ס, ולא זכינו לירד לסוף דעתו וכונתו שם, וצע"ג".
[33] ) ודלא כמ"ש בשו"ת 'אגרות משה' או"ח ח"ה סי' כח אות ו שדין זה "שרה"ר יהא מפולש ולא באופן מעוקם ועקלתון, הוא רק כשיש להעיר חומה כל סביבותי' שהיא עיר סגורה שיוצאין רק דרך שערים הפתוחין".
[34] ) וראה גם שו"ת 'יהודה יעלה' או"ח סי' נד: "לכו"ע נמי בלא תנאי דס' רבוא הא מיהת מפולש משער לשער שהפתחים מכוונים זה כנגד זה דוקא בעי' לתנאי רה"ר אבל כל שאין הפתחים מכוונים זה כנגד זה מפולש משער לשער הוי רה"י גמורה . . ובמדינתינו רוב עיירות אין פתחי שערי העיר מכוונים ממש זה כנגד זה".
[35] ) וראה לקמן הערה 40 מכתב הגרש"ד כהנא מווארשא.
[36] ) ב'משנה ברורה' סי' שמה סקכ"ד כתב: "חפשתי בכל הראשונים העומדים בשיטה זו ולא נזכר בדבריהם תנאי זה" שיהיו הס"ר עוברים בו בכל יום, וב'שער הציון' סקכ"ה הוסיף: "רק ברש"י בעירובין נ"ט מצאתי שכתב, עיר של יחיד שלא היו נכנסין בה תמיד ס"ר של בנ"א ולא חשובה רה"ר וכו', וגם שם אין כונתו שיהיו ס"ר בוקעין בו בכל יום", ע"ש. אבל ראה שו"ת 'חשב האפוד' ח"ב סי' יא שהם דברי "פליאה" שהרי מפורש בר"ן (שבת כו, א מדפי הרי"ף) דבעינן שיהיו עוברים שם ששים רבוא "בכל יום". וכן מפורש בעוד ראשונים – ראה שו"ת 'יביע אומר' ח"ט או"ח סי' לג אות ג.
אבל יש להדגיש שגם ה'משנה ברורה' בעצמו פסק (שם סקכ"ג) שאין למחות ביד המקילים כשיטה זו.
[37] ) ובשו"ת 'בית אפרים' או"ח סי' כו [בתשובתו לטענות שו"ת 'משכנות יעקב' או"ח סי' קכ] בענין שיטה זו: "אף שיש כמה גדולי עולם החולקים על שיטת רש"י, מ"מ אין כח ביד שום אדם לערער על המנהג אשר נתיסד ע"פ גדולי עולם חכמי צרפת ואשכנז אשר אנו מבני בניהם ומימיהם אנו שותים". ובשו"ת מהרש"ג ח"ב סי' צ, דזה "שאנו תופסין שבזמה"ז ליכא רה"ר לאו ספיקא הוא כלל אלא בוודאי גמור אנו תופסים אותו ומעשים בכל יום שאנו מניחין להביא בשבת ע"י עכו"ם דברים וחפצים . . וכן אנו נושאים ע"י עירוב ואי הוי לנו ספק שמא בזמה"ז יש לנו רה"ר לא היינו רשאים להקל כ"כ, אלא וודאי משמע דאנו תופסין בהחלט שאין לנו רה"ר". ובשו"ת 'דברי יציב' (שבהערה הקודמת): "פוק חזי מאי עמא דבר שכבר נהגו בכל תפוצות ישראל לתקן עירובין בכל עיירות הגדולות בלי שום פקפוק".
[38] ) אג"ק ח"ט עמ' קסד.
[39] ) ראה גם 'משנה ברורה' או"ח שם סקכ"ג. ומ"ש בבה"ל (שם ס"ז) שרוב הפוסקים מחמירים בענין זה - ראה שו"ת 'דברי יציב' (שבהערה 35) "שלא ראה דעת הרבה מחברים", ע"ש.
[40] ) במכתב הג"ר שלמה דוד כהנא דומ"צ בווארשא (מיום ג' ערב חנוכה ה'תרצ"ד) נדפס בכ"מ [ומהם בספר 'רחובות העיר' (ירושלים תשמ"ט) סי' לה] כתב: "כי ההיתר של ששים רבוא אינו ברור . . וההיתר של אינו מפולש מוסכם ונתקבל ולא ראינו מי שחולק ע"ז".
[41] ) בשו"ת 'חבלים בנעימים' ח"ג סי' יד מביא דברי התשב"ץ לענין תיקון עירוב בעיר טרונטו במדינת קנדה, ובא"ד: "האי פלגאה דאזיל בתר איפכא ויצא לנגח את הרב בקראקא, כותב כזב שהתשב"ץ קאי על ערובי חצרות, נגד המפורש".
[42] ) ראה מ"ש לבאר שני ה'תוארים' (הדיוטות ומינות) בשו"ת בית א"ב תנינא (להרב אברהם אהרן יודעלאוויץ, ניויארק תרע"ט), קונטרס כרם אב, ענף ח אות כג.
[43] ) וראה 'נימוקי אורח חיים' הנ"ל ס"א: "הגם כי ראיתי בספר 'שערי רחמים', דיני ומנהגי הגר"א מווילנא ז"ל, כי מנהגו הי' שלא לישא כלל בשבת אפילו במקום שיש עירוב, אכן מנהגינו ומנהג אבותינו ורבותינו הקדושים לדקדק לישא במקום שיש עירוב, וכדברי רבינו האריז"ל והתשב"ץ ז"ל, כדי לחזק אמתיות דברי רבותינו וחז"ל שהתקינו עירובין, ושלא להיות ח"ו בחשש בכלל מי שאינו מודה בעירוב, ויסודו משלמה המלך שאמרו חז"ל בשעה שתיקן עירובין וכו' יצתה בת קול אם חכם בני ישמח לבי גם אני".
ובשו"ת 'חקי חיים' (להג"ר חיים ישעי' קעניג) ח"א סי' נד: "אדכרן מילתא אשר שלשים שנה או יותר הייתי מבאי ביתו של אותו צדיק האדמו"ר מסטרופקוב זצ"ל פה ברוקלין, והי' לו ספר חיי אדם עם פירוש תוספות חיים אשר הי' לו בעזבון מכ"ק אביו הגה"ק הרב שלום זצ"ל בנו של הבעל דברי יחזקאל משינאווא זצ"ל והי' כתוב בכתי"ק על הגליון על מה שכתב בכלל ע''א בתוספות חיים וז"ל ומה שיש איזהו אנשים יראים שנזהרים מלהוציא שום דבר בש"ק אף כשהעיר מתוקן בעירובין הוא מטעם שחוששין שמא נתקלקל העירוב וכדומה ע"כ ועל דברים אלו יצא קצפו של הה"ק וכתב שם - כמו שהוא בזכרוני - כי זה אינו מנהג ותיקין, אדרבא, מי שאינו מוציא [כצ"ל] במקום שיש עירוב הוא לדעתו בכלל אינו מודה בעירוב והוא צדוקי ח"ו רק אדרבא צריך להראות שהוא סומך על תיקון העירובין".
[וע"ש עוד ש"קבלה בידי שהגה"ק בעל דברי יחזקאל הנ"ל הי' פעם לשבות בעיירה קטנה סמוך לעיר קאשאו וכאשר הרגיש שעיירה אינו מתוקן בעירובין מיד שלח לקרוא טובי הטיר ושאל ע"ז - והם ענו כי אין להם כסף להוציא - וכאשר דיבר עמם בא אברך אחד לשפוך שיחו אשר זה שנים הרבה הוא אחרי הנשואין ועוד לא נפקד בזרע - והה"ק הבטיחו שאם ישלם ההוצאה אשר עולה לתיקון העיר בעירובין - אז יפקד בזרע של קיימא – בלשונו: אז דו ווטסט באצאהלן צו קענען מאכען אן עירוב אין שטאט - וועט דיין ווייב טראגען"].
[44] ) 'כרם בית אב' (הנ"ל הערה 42) אות כד.
[45] ) ראה 'הלכות מדינה' [להרא"י וולדינברג ז"ל] ח"א סי' ה [וכפל את דבריו בשו"ת 'ציץ אליעזר' חי"ט סי' נא], שם ביאר דברי הרא"ש הללו: "בעמדו ברוחב דעתו ותבונתו על גודל צורך השעה לגדור הדבר 'שלא יבוא כל שוטה חסר דעת לבטל תורת מרע"ה' אזר כגבר חלציו לחוג ממסגרת דין תורה ונתן הוראת שעה לדונו כצעד אחרון בדין זקן ממרא", ע"ש בארוכה.
[46] ) להעיר מירושלמי שבת פ"א ה"ד וע"ז פ"ב ה"ח: "שמואל קביל עלוי ואכל רב לא אכל. א"ל שמואל אכול דלא כן אנא כתיב עלך זקן ממרא". שם גיטין פ"ח ה"ו: "רבי יוסי שאל לרבי פינחס היך רבי סבר אמר לי' כרבי ירמי', אמר לי' חזור בך דלא כן אנא כתב עלך זקן ממרא". ובפירוש 'עלי תמר' על הירושלמי ביצה פ"ב ה"ו: "כלומר דאף הממרא על הבי"ד בדבר שאינו אלא מדרבנן הר"ז אפשר לקרותו ולכתוב עליו זקן ממרא כשם מושאל".
[47] ) ראה גם שו"ת 'נפש חיה' סוף סי' כה: "בעיר שרבו המתפרצים ונושאים משאות ביום השבת בפרהסיא שחלילה דינם כמחללי שבת בפרהסיא . . על כן צריכין אנחנו לגבב כל הקולות שאפשר להקל".
[48] ) וראה שיטה מקובצת ביצה שם: "כיון דטעו בה רבים קלקולא הוא, ומכאן למדנו שמצוה לערב עירובי חצרות ושתופי מבואות, כדי לשמור הרבים מקלקול, וכל שכן אם הורגלו בדבר". [ובשו"ת לב חיים ח:ב סי' עה: "הרי לך בהדיא דהדיין המורה לקולא בעירוב הוי מתקן ולא מקלקל מפני הסיבה שלא יכשלו בו רבים"].
[49] ) ראה מועד קטן ו, א: "אמר אביי, שמע מינה צורבא מרבנן דאיכא במתא, כל מילי דמתא עלי' רמיא". וברש"י שם: "כל מילי דמתא עלי' רמיא - דתלמיד בקי הוא".
[50] ) וראה שו"ת 'שבט הלוי' (הנ"ל הערה 11): "דבר פשוט הוא דכל אדם, אף אם הוא גדול ונכבד אשר יקום בזה"ז ויתנגד לעירוב יהי' מאיזה טעם שהוא (אם לא שמראה פנים בתורה ומעורר כהלכה) בזה אוסר את המותר מן הדין, שהרי מבואר להדיא בש"ס ובשו"ע פעמיים שמצוה לערב, ולא עוד אלא שמצוה לחזר אחר זה ע"ש, וכ"כ כל הפוסקים, ולעולם מורגל בפיהם לשון הש"ס 'דהלכה כדברי המיקל בעירוב', הוה אומר שהם חיפשו בכל מחיר לערב ולא למנוע ח"ו, הנה מלבד כ"ז, הרי המתנגד לערב אפי' אם בא מכח איזה חומרא של דעת יחיד, הרי ח"ו כמוציא לעז בזה על הראשונים, גדולי ישראל שחיו בכל התקופות מימות עולם, ומראה כאילו הוא משיג מה שהם לא השיגו, ונזהר במה שהם לא נזהרו".
[51] ) ועיין ב'נימוקי או"ח' שם שמנהגינו הוא היפך מנהג הגר"א (וההולכים בעקבותיו) "שלא לישא בשבת כלל אפילו במקום שיש עירוב. אפילו בחצר ובבית לא ישא כי אם בידו וכן אשה אם יודעין בה שתקבל הדברים, מצוה לומר לה שכל התכשיטין אסורים אפילו בחצר ובבית" ('שערי רחמים', מנהגי הגר"א, הל' שבת אות צג).
[52] ) נדפס בספר 'שליחות כהלכה - הוראות והדרכות לשלוחים ומוסדות חב"ד' עמ' 194.
[53] ) מכתב מיום כ"ב שבט ה'תשכ"א אג"ק חלק כ עמ' קכט - למר מנחם בגין.
[54] ) ממכתב י"ב מנ"א ה'תשכ"א (למר מנחם בגין) – נדפס באג"ק ח"כ עמ' שו.
[55] ) ממכתב כ"ד מנ"א ה'תשט"ז - נדפס באג"ק חי"ג עמ' שצו.
[56] ) ממכתב ג' תמוז תשכ"ב – נדפס באג"ק חכ"ב עמ' רסה.
[57] ) ממכתב יום א' דר"ח אדר ה'תשי"ח - נדפס באג"ק חט"ז עמ' שז.
[58] ) נדפס: ברוקלין תשי"ט.
[59] ) "ומה שרוצה כת"ר לדחוק ולפרש פס"ד זה - דוקא באם יש חשש שגם האשפה תנטל ותשאר מחיצה אחת - במח"כ אין לזה מקום כלל, כי בפירוש כתב דינו בשו"ע שם - באשפה של רבים שאינה עשוי' להתפנות. וכשיעלה הים שרטון ישארו ב' מחיצות סמוכות זל"ז כדל"ת ולחי או קורה בצד ג'".
[60] ) נדפס בספר 'שלחן מנחם' ח"ב סי' קצו סוף עמ' קפג.
[61] ) ראה מכתב רבינו משלהי שנת תשי"ד (נדפס ב'המאור' תשרי ה'תשט"ו ובשו"ת 'דברי מנחם' (להגרמ"מ כשר) חלק שני בקונטרס 'תיקון עירוב במנהטן' סי' ז. ובהשמטות - ב'ליקוטי שיחות' חכ"א עמ' 384): בנוגע לתיקון עירובין בנ.י. בכלל, כשבקרני עד"ז הרה"ג וכו' הר"צ שי' אייזענשטאט ושאל חוו"ד, אמרתי לו אשר יישר חילי' של המתעסקים בזכות הרבים הכי גדולה זו, אבל יש לעשותו מבלי כל פרסום, ועי"ז יסורו כמה חששות".
ובשו"ת 'דברי מנחם' שם במבוא לקונטרס הנ"ל (עמ' טז) כתב: "המובן ב'מבלי כל פרסום' הוא שלא לפרסם בדפוס לא בעתונות ולא בפרסומים של בתי כנסיות, רק להודיע בעל פה לאנשים המעוניינים בזה".
[62] ) [חשוב להעיר, שלכאורה אין הכוונה שאין לעשות עירוב כלל, אלא ש"שאין לעשות עירוב אלא בסודיות", וכמו שכתב גבי העירוב במנהטן (במכתב האנגלי הנ"ל אות ד) שיש לעשותו בלי פרסום. ואם כוונתו היתה שאין לעשות עירוב כלל, היה לו לכתוב כך. ואף שכתב בעצמו שמדובר ש"יודע שסוף סוף יתפרסם הדבר", ואם כן לכאורה אי אפשר לעשותו בסודיות, צריך לומר שאין כוונתו שבודאי יתפרסם הדבר, אלא שבמקרה זה "יודע שסוף סוף יתפרסם הדבר", מאיזו סיבה שתהיה,.
ואף שהאמת כן הוא, שדעת הרבי שאי אפשר לעשות עירוב בסודיות, וכמו שכתב במכתב האנגלי הנ"ל "בלתי נמנע שדבר הקמת העירוב יתפרסם למעגל אנשים מצומצם", מכל מקום מוכרח לומר שאין זה מעכב, שהרי שם כתב שיש לעשות עירוב בלי פרסום.
וכן מצינו במכתב לרב מאסקאוויטש ) שכתב הרבי שבודאי יוודע ללומדי תורה שיש עירוב, ומכל מקום כתב לו שזכות גדול הוא וכו', הרי שהרבי היה בעד תיקון עירוב שלא היתה נשמר בסוד לאורך ימים].
[63] ) ובמכתב הגרש"ד כהנא (הנ"ל הערה 40) כתב שב"עיירות גדולות לא נמצא מפולש כלל", משא"כ בעיירות קטנות.
[64] ) ויש להוסיף שבכרכים ועיירות גדולות בדרך כלל משיירים שטח מסויים מחוץ לעירוב כמו שצ"ל מדינא דגמרא (ראה לקמן בפנים), משא"כ בכפרים ומושבים וכיו"ב.
[65] ) או אפילו למשך זמן (רב), כי אין להם היכולת וכח איש לתקן העירוב מבעוד מועד.
[66] ) וגם עפמ"ש רבינו (אגרות קודש חכ"ט עמ' נג), "מפורסם – שאמירתי-מענה לאחד אין בה הוראה לשני". ובפרט כשבאין לעקור דברי הפוסקים, אין לסמוך על מענה פרטי. ועל דרך הידוע, שכשנפסק בספר תשובות באופן אחד, ובספר הלכה באופן אחר, יש מחלוקת בין הפוסקים איזה מהם מחשיבים יותר, לכולי עלמא אין סומכים על מה שכתוב בחידושים על התלמוד נגד ספר תשובות. ואילו רצה הרבי לחדש גזירה חדשה נגד הפוסקים, היה לו לכתוב כך להדיא, וגם לא במענה פרטי.
[67] ) An Eiruv in Melbourne.
[68] ) ובקונטרס זה מבואר גם כן שבמלבורן הוצרכו לסמוך על חוטי החשמל של הרשויות, אשר גם מזה נראה שלא הורשו לעשות צורות הפתח וכיו"ב כבתוך שלהם וכמשנ"ת.
[69] ) ומה שנרשמו מפי השמועה דברים שאמר רבינו ביחידות לאנשים שונים טעמים להשתמט מעשיית עירוב וכיו"ב (ראה 'שליחות' כהלכה הנ"ל הערה 52, עמ' 92 ו95), הנה מצינו בכו"כ ממקומות במשנת רבינו שאין אנו אחראים לשמועות ובפרט כשאינם עולים בקנה אחד עם המפורש במקורות ועאכו"כ כשהשמועות סותרות את המפורש להלכה בדברי הפוסקים, וכבר אמר רבינו בכגון דא שאפילו היכא שכללות השמועה נכונה "בכיוצא בזה, על ידי שינוי תיבה אחת במסירת שמועה מא' לב' אפשר להיות שינוי תוכני".
וראה שיחת ש"פ מטו"מ ה'תשמ"ו (נדפס בקונטרס צדי"ק למלך ח"ד ע' 44-45): "ועד כדי כך שבראותם שהדבר לא עולה בידם בנקל כו' עלתה בדעתם המצאה לדבר בשמי. בשמי ממש אינם יכולים לדבר, וזאת לא מפני שחוששים מדיני שמים, כי אם מפני החשש מדיני אדם, שכן 'וואס פאר א פנים וועלן זיי האבן' כשיתגלה קלונם ברבים, ששקר בפיהם, ולכן מדברים בשם אלו הנמצאים במחיצתי, כלומר חברי המזכירות, אשר מכיון ששמעו מפיהם כך וכך, בודאי שזוהי דעתי, ובמילא יש לעשות כך וכך. ובכן לכל לראש מוכרחני להכחיש זאת מכל וכל. להד"ם".
[70] ) הרב ציננער הוא גם מחבר סדרת הספרים הנודעים בשערים המצויינים בהלכה - 'נטעי גבריאל', שגם עליהם קיבל עידוד וחיזוק מרבינו.
[71] ) נדפס ב'שלחן מנחם' ח"ב סי' קצו עמ' קפג.
[72] ) ראה מגיד משנה הל' עירובין ספ"ו: "שידוע שדבר תורה מותר להוציא מן הבתים לחצרות ולמבואות בלא שום עירוב, וחכמים אסרו זה גזרה משום הוצאה מרה"י לרה"ר והתירו ע"י עירוב, ואנו מברכין 'וצונו' לומר שאין אנו רשאין לטלטל בלא עירוב, וצונו שכשנרצה להוציא מן הבית לחצר שנערב, והרי זו כמצות נטילת ידים ושחיטה וכיו"ב". וראה שו"ת 'חתם סופר' הנ"ל בפנים ס"א.
[73] ) לשון הכתוב - תהלים יד, ה.
[74] ) ראה שו"ע או"ח סי' שצב ס"א: "אין מערבין את כולה, אלא מניחין ממנה מקום אחד . . ודבר זה משום היכר הוא, כדי שידעו שהעירוב התיר להם לטלטל בעיר זה שרבים בוקעים בה שהרי המקום שנשאר ולא נשתתף עמהם אין מטלטלים בו אלא אלו לעצמן ואלו לעצמן".
[75] ) להעיר שבמכתב זה לא הזכיר הרבי אפילו חצי דבר על דבר תיקון העירוב בסודיות. ובנוסף למה שנתבאר לעיל שבמקום שאפשר לתקן עירוב על צד היותר טוב אין שום צורך בהעלמת הדבר מעיני העם, יש להעיר, שלפי תנאי זמננו כמעט ואין אפשריות לתקן עירוב למהדרין באופן שלא יוודע הדבר לבריות, כי כדי לממן את העירוב, כולל הפיקוח וההשגחה, יש צורך לפנות לכמה גורמים וכמה תורמים, ולכן לא נותרו כי אם שתי אפשריות: האחת, שלא לתקן עירוב בכלל (זאת אומרת: מכשול ותקלה תמידית) או לתקן עירוב שיהי' גלוי לכל (שעי"ז תהי' הצלה גדולה ממכשול והרווחה ועונג שבת כראוי), ואם באנו לשקול האידנא, הי מינייהו עדיפא, מילתא דפשיטא – כביעתא בכותחא – היא, שיש לנקוט אופן השני, הקרוב לשכר ורחוק מאד מן ההפסד. ודוק היטב בזה.
[76] ) שו"ת התשב"ץ חלק ב ענין לח.
[77]